כשהתוכנית משתבשת לטובה

בהתחלה, זה ממש לא מרגיש כמו תכנית שהשתבשה לטובה.
זה מרגיש כמו החמצה צורבת!

איך יכול להיות שבמו ידי הרסתי משהו שכל-כך חיכיתי לו?

איך יכול להיות שבגלל כזו שטות החמצתי הזדמנות שכל-כך התאמצתי להשיג?

לא יאומן כמה זמן שרפתי, וכמה אנרגיה השקעתי והכל ירד לטמיון!

שוב ושוב הציפו אותו המחשבות האלו, בערב שבו גיליתי שהכל השתבש.

במקביל להלקאה העצמית, ניסיתי בכל כוחי להירגע ולמצוא נחמה.

הזכרתי לעצמי שנכון, זה מאד מבאס, אבל לא באמת קרה אסון.
הזכרתי לעצמי שלא מדובר בבריאות – ואני יכולה להכיל את האכזבה.
אמרתי לעצמי שאין לי במה להתבייש, שפדיחה כזו יכולה לקרות לכל אחד.
אני בסך הכל אנושית, וגם לי מותר לעשות טעויות,
ומטעויות – לומדים.

ניסיתי לגייס את כל החיוביות שאופיינת לי – ולשווא.
לא הצלחתי לנחם את עצמי.
לא הסכמתי להרפות מהאשליה שאולי יקרה נס – ואפשר יהיה לתקן את המצב.
במיוחד לאור העובדה שאנחנו בעיצומם של ימי החנוכה ואני מאמינה בניסים.
*
הסיפור הוא כזה –
לפני כחצי שנה הזמנתי את יובל אברמוביץ להתראיין לפודקאסט שלי –
והוא הסכים!

לקח הרבה זמן לתאם את הפגישה.
4 פעמים היא כבר נדחתה.
היות ומאד רציתי לראיין אותו,
הצעתי לעוזרת האישית שלו שאני אבוא עם ציוד ההקלטה אליו –
כדי לחסוך לו את זמן הנסיעה אלי.

בסופו של דבר, הצלחנו לתאם  לנר ראשון של חנוכה.
*
בבוקרו של נר ראשון נסעתי לי לנווה צדק.

הגעתי קצת לפני הזמן, כדי לא להיות בלחץ אם יהיו פקקים.
זה נתן לי הזדמנות להסתובב קצת בשכונה שאני כל-כך אוהבת,
ואפילו הספקתי לשבת על הספסל ולעשות חזרה על השאלות.

בשעה שקבענו עליתי לביתו הנעים של יובל,
וביקשתי כמה דקות כדי להתארגן מבחינה טכנית.
פתחתי את המחשב, סידרתי את הרמקול במוד הנכון,
וחברתי את האזניות.
עשינו טסט, בדקנו ששומעים את שנינו היטב, והתחלנו.

השיחה הייתה נהדרת.
יובל היה פתוח ומקסים כהרגלו.
הוא נידב המון רעיונות לאיזון בין קריירה מצליחה לרווחה אישית  (נושא הפודקאסט)
אבל לא רק.
דיברנו כמובן גם על הגשמת חלומות,
ואפילו על היחסים שלו עם כסף.
ונפעמתי מהנכונות שלו להיות חשוף, גלוי ונדיב במידע.
נהניתי מהדרך הנפלאה שבה הוא יודע להמחיש כל מסר עם סיפור מתאים,
ולמרות שהפוקוס היה על יובל, הרגשתי שגם אני תרמתי לשיחה כמה תובנות וסיפורים מעניינים.

נפרדנו בחיבוק חם,
ויצאתי שמחה ובהרגשה שהכנתי פרק מלא בערך למאזיני הפודקאסט!
משם צעדתי שמחה ומרוצה לבית הקפה שבו קבעתי עם בתי הבכורה.
*
רק אחה"צ נכנסתי למשרדי לערוך את השיחה וגיליתי שמשהו השתבש:
בהקלטת השיחה שומעים רק אותי – ואת יובל בכלל לא!…

כאמור כל הערב הסתובבתי ב"כיכר הסבל", עם המחשבות שחזרו על עצמן בלופ,
בלי יכולת למצוא הקלה.

שיתפתי את הקרובים אלי,
ולמרות שכולם היו מאד אמפטיים כלפיי –
האמפטיה שלהם לא עזרה.
*
באיזשהו שלב נזכרתי בשאלות הקסם:

– מה יכול להקל עליך?
– למה את זקוקה כעת?
– מה יכול להיטיב אתך?

אלו שאלות החמלה שמסייעות לנו בד"כ למצוא את הדרך לצאת מכיכר הסבל.

התשובות לא איחרו לבוא.
בחרתי לבשל פלפלים ממולאים, לשים מוסיקה טובה באוזניות ולהזמין את בנותיי לאחד המאכלים שהן הכי אוהבות שאמא מבשלת.

הבישול והמוסיקה עזרו.
בזמן הבישול כבר לא הטרידו אותי המחשבות.
הן חזרו רק בלילה כשניסיתי להירדם ללא הצלחה.

שוב שאלתי את אותן שאלות:
– מה יכול להקל עליך?
– למה את זקוקה כעת?
– מה יכול להיטיב אתך?

ואז נזכרתי בהצעה של בתי שאכתוב על זה פוסט.
היא כבר יודעת כמה הכתיבה מקלה עלי.
נזכרתי גם, שבשעה 6:45 בבוקר אני עתידה לפגוש את דפי הבוקר שלי
במסגרת הקבוצה "לכתוב את עצמי לדעת", שמנחה ענת קלו לברון הנהדרת.

*

בבוקרו של נר שני של חנוכה הנחתי לפני את דפי הבוקר שלי,
ובכותרת שאלתי: "מה השתבש לטובה?"

למרות שממש התנגדתי לאפשרות הזו,
ידעתי שחייב להיות משהו שהשתבש לטובה.
משהו שהוא כנראה יותר מדויק לי מהקלטת אותה שיחה מלאת ערך שהייתה לי עם יובל.

כאילו "במקרה" זה גם היה הנושא שענת הביאה באותו הבוקר.
היא ביקשה מאתנו להיזכר באירוע כואב שקרה לנו בעבר,
שלימים אנחנו יכולות לראות בו נס שהתגשם.

אז מה היה יכול להשתבש לטובה באותו פודקאסט שכל-כך חיכיתי להקליטו,
ובמו ידי, גם אם בהיסח הדעת,  'חיבלתי' בו?

*

הגילוי היה נוקב, וכואב לא פחות.
הבנתי שאני לא יודעת לתפוס מקום.

כל עוד אני לבד עם עצמי אני יודעת לדאוג לצרכים שלי בצורה נפלאה.
גם את זה לקח לי שנים ללמוד,
אבל היום אני כבר יודעת לפרגן לעצמי כל מה שחשוב לי.

אבל מסתבר שהסיפור הוא אחר, כאשר שאני באינטראקציה עם מישהו אחר.
במקרים כאלה – קשה לי לתפוס מקום, ולדאוג לצרכים שלי.

*

אם הייתי מסוגלת 'לתפוס מקום', ולהתחשב בצרכים שלי,
הייתי מבקשת מיובל עוד כמה דקות כדי לוודא שבאמת נוח לי בכיסא,
שאני מסתדרת עם גובה השולחן, עם הזווית שבה אני יושבת מולו.
רציתי לבקש עוד כמה דקות – אבל לא היה לי נעים.

אחרי 40 פרקי פודקאסט שהקלטתי אצלי במשרד,
ההתארגנות כבר זורמת לי.
האם לא טבעי שבמקום זר אצטרך קצת יותר זמן כדי להתארגן היטב?
האם לא טבעי לנסות כמה זוויות וכמה טייקים עד שאהיה בטוחה שנוח לי ושהכל עובד?

תוך כדי הכתיבה בדפי הבוקר,
גיליתי שהדפוס של הימנעות מלתפוס מקום פוגש אותי בעוד מקומות.
כל פעם שנדמה לי שהצרכים של הצד השני לא יכולים לקבל מענה כמו הצרכים שלי,
הכי קל לי פשוט לוותר על הצרכים שלי.

ברגע הראשון שהבנתי את זה,  קפצה לי המחשבה המצליפה:
"איך אחרי 18 שנים שאת בעולם האימון ובטיפול ובמיליון סדנאות ותהליכים את עדיין תקועה?"
אבל אז תפסתי את עצמי ופקדתי –
"לא, לא, לא, את לא הולכת לשם"!
בלי רגשות אשמה. ככה זה, וזהו.

אני זוכרת שהדרך היא אין-סופית
ואני שמחה שגיליתי עוד דפוס שעכשיו אוכל לעבוד עליו,
ולהוסיף לרשימה הארוכה של הדפוסים המגבילים שכבר שחררתי.

מיד כשסיימנו לכתוב את דפי הבוקר לא חיכיתי שענת תשאל מי רוצה לשתף,
וסימנתי לה שאני רוצה לשתף.
הנה, כבר התחלתי לתפוס מקום – בדרך כלל אני נותנת לאחרות לשתף.
וזה ה'נס' שעבורו התוכנית שלי השתבשה.

רק אחר-כך, כשאני רגועה וחומלת, כתבתי מייל ליובל אברמוביץ,
שיתפתי אותו במה שקרה ובתחושת ההחמצה
וזכיתי בתשובה אמפטית ואפילו במחמאה.

זהו, אני הולכת לתפוס מקום!

חג חנוכה שמח,
nלא בניסים!