ביום שישי בבוקר נפגשתי עם חברה טובה בחוף הים של מכמורת במטרה לערוך טקס תשליך אלטרנטיבי, לקראת השנה החדשה.
עשינו לנו רשימה של דפוסים שכל אחת רוצה לשחרר מחייה, עברנו אחד אחד, הכרזנו עליו בקול רם וצללנו עמוק כדי לשחרר את זה בין גלי הים (ותודה לעידית תמיר על ההשראה).
אחרי ששחררנו את מה שכבר לא משרת, הזמנו לחיינו דברים חדשים שאנחנו רוצות להכניס לחיינו.
ראינו בדמיוננו, איך כל גל גבוה שמגיע מביא איתו את החדש, הכרזנו עליו בקול רם, אמרנו "אמן" וצפנו עליו בתחושת שמחה והתחדשות.
היה כייף, מרגש ומצחיק. הים היה סוער והגלים עזרו לנו לצרוב את החוויה בגוף.
ממליצה בחום.
זו רק אפשרות אחת. הטכניקה פחות חשובה, תמצאו לכם את הדרך שלכם לשחרר את המיותר בחייכם.
להלן 3 דוגמאות לדפוסים שכיחים, שגורמים סבל להרבה מאד אנשים, שכדאי לכם לבדוק אם קיימים אצלכם ולשחרר אותם.
בכל מקרה, זה מתחיל ממודעות.
כבר כולנו יודעים שעל הנסיבות בד"כ קשה לנו להשפיע אבל על הדרך שלנו להתייחס לאותן הנסיבות, יש לנו מרחב גדול של השפעה.
- חשיבה בשחור לבן
זה יכול להיות על בני אדם. "או שהוא מפלצת או שהוא מלאך".
זה יכול להיות על מצבים. "או שמצוין לי במקום העבודה או שזוועה".
זה יכול להיות קשור לתיוגים שלנו על עצמנו:
אני חרוצה/עצלנית, יסודית/חפיפניקית או חזקה/חלשה במשהו וכד'.
במציאות יש לפחות 50 גוונים של אפור…..
בני אדם וגם אנחנו בכללם יכולים להיות לעיתים חרוצים ולעיתים עצלנים וברמות שונות של האיכות/תכונה.
בני אדם וגם אנחנו בכללם, יכולים להיות לפעמים סבלניים/אכפתיים/קשובים יותר ולפעמים פחות.
מצבים יכולים להיות מורכבים מחלקים מסוימים. אולי רק חלק מהעבודה אני לא אוהבת אבל חלקים ממנה דווקא כן.
אתמול למשל הייתי בסרט יחד עם בנותיי ויצאנו בהרגשה שהוא לא היה מדהים אבל גם לא גרוע ומנינו את החלקים שמהם נהנינו והיו מעניינים ואת אלו שפחות.
חשבו על עצמכם, האם אתם רגילים לחשוב ולשפוט, לטוב או לרע אנשים ומצבים בשחור לבן? או שאתם נוטים לשים לב למורכבות ולגוונים השונים?
גם זה לא שחור לבן. אולי לפעמים אנחנו חושבים בשחור לבן ולפעמים לא .
מה שחשוב זה לשים לב מתי כן ומתוך המודעות הזו, לנסח לעצמכם מחדש את הגוונים.
למה זה חשוב?
זה חשוב כי הדפוס הזה גורם לנו סבל. גורם לנו הרבה פעמים לתחושות שליליות כלפי בני אדם ומצבים.
למשל אם אני יודעת שבן זוגי בן אדם מאד קשוב ואני מעריכה אותו על כך, אם יום אחד לא יהיה קשוב, חשוב שאדע לנסח לעצמי, שקורה שלפעמים הוא לא קשוב.
היכולת שלי לקבל את המצב כמות שהוא, להתאכזב אולי אבל לשים את האכזבה בתוך מסגרת תחומה של מצב ספציפי, מאפשרת לי לחוות את העולם בעין יותר טובה.
כשאני מסתובבת בעולם עם עין טובה אני חווה הרבה יותר רווחה.
רווחה מבחינתי הוא הביטוי הכוללני לשקט נפשי, תחושת שליטה, תחושה שדברים הם בסדר כמות שהם, שאמנם יש מצבים לא נעימים שאיתם מתמודדים, אבל הם חלק מהחיים ואין יותר מדי דרמות.
- ביקורת עצמית במסווה של מודעות עצמית
מדי יום אני פוגשת אנשים שבטוחים שהם סופר מודעים כי הם יודעים בדיוק מה "דפוק" אצלם, מה המקור של "הדפיקות" ומה יצר אותה וחיים עם זה כאילו זו האמת הצרופה, כי ככה הם.
זה יכול להיות משהו גורף "כל פעם שאני מתחילה קשר אני ……" או כל פעם שאני צריכה לדבר עם הבוס שלי אני……" או "אני מדי רגישה ונפגעת מכל שטות"
הם יכולים לשבת מולי ובמשך דקות ארוכות לנתח את עצמם ניתוח פסיכולוגי ולתת לי דוגמאות וסיפורים שמוכיחים שזה נכון ושזו האמת. אני מקשיבה לתוכן הדברים אבל מה שהאוזן שלי בעיקר שומעת זה את התפיסה שלהם לגבי עצמם.
יושב מולי בן אדם, מורכב ככל בני האדם, שיש לו גם מספר רב של איכויות ויש לו גם מספר מגבלות/מחסומים, שרותם אותי לראות את הקטנות שלו. שתייג את עצמו כבעל "דפיקות" מסוימת, ומעצם זה שהוא מודע ולכאורה לוקח אחריות על זה, הוא נותן לעצמו נקודות זכות. הטון של הדברים נשמע בד"כ מאד נוקב והחלטי.
הקול הזה, שנותן את הדין בעצם אומר מצד אחד "נו נו נו, זה לא בסדר" אבל מצד שני מזכה את עצמו "כי לפחות אני מכיר בזה ומודע לזה ונותן על זה את הדין"
הדפוס הזה הוא בד"כ מסוג הדברים שאנחנו לא מודעים לו, כי כאמור, זו כאילו מודעות.
אם כך, מה מחליף את זה?
הכלל שלי הוא קודם כל להפסיק לתת נקודות זכות על ביקורת עצמית. נקודות זכות רק מחזקות את הדפוס, ובעצם מגבירות את הביקורת העצמית שהיא אחד מגורמי הסבל השכיחים של בני האדם.
מותר לי להתבאס על דפוס או תכונה שיש לי שאני לא אוהבת. מותר לי לומר למשל שמאכזב אותי לפגוש בעצמי את "הילדה המרצה" שעוד קיימת בתוכי.
מותר לי להרגיש צער, שלמרות כל העבודה שאני עושה אני עדיין הולכת על ביצים וחסרת ביטחון במצבים מסוימים.
מותר לי לומר שהייתי רוצה לשחרר את דפוס כזה או אחר כי אני לא מעריכה אותו או שהוא גורם לי סבל מיותר.
אמירה כנה, נקייה מביקורת עצמית .
כשאני פוגשת את הרגש האמיתי שלי כלפי הדפוס, בלי לתת לזה לא נקודות זכות ולא נקודות חובה, אלא פשוט לפגוש אותו כמות שהוא, הסיכוי שאוכל לעשות עם זה משהו ולשנות את המצב גדל .
אבל יש סיכוי טוב, שגם אם לא אשנה, אקבל את זה כחלק מחולשותיי בהשלמה וזה בסדר.
מה שבעצם מחליף ביקורת עצמית במסווה של מודעות עצמית, שרק גורמת סבל, היא חמלה עצמית.
חמלה עצמית, פירושה שאני מבינה שיש בי גם חלקים שאני פחות מעריכה והייתי שמחה אילו הייתי מצליחה אחרת, אבל זה אנושי לגמרי שכך הם פני הדברים . אז קיימת בפניי הבחירה אם לקבל את הדברים כמות שהם או לעשות עבודה כדי לנסות לשנות אותם. בכל מקרה אני יוצאת מזה בעין טובה כלפי עצמי.
יכול להיות שכאן עולה אצלכם התנגדות, שאם נהיה כל כך בעין טובה כלפי עצמנו, בעצם נוותר לעצמנו על ה"דפקטים" ולא יהיה מה שיניע אותנו לשפר. זה לא נכון. ביקורת עצמית היא רק רעל מזיק ולא באמת בונה כפי שלימדו אותנו לחשוב אבל זה כבר נושא למאמר אחר.
- הנחת הנחות והתייחסות אליהן כאל אמת צרופה
נאמר ונכתב על זה כל כך הרבה ורובינו כבר מבינים שאין להניח הנחות אבל עדיין זה כל כך אוטומטי ואנושי שבני אדם מניחים הנחות שכדאי לדעתי להזכיר שוב כמה סבל זה גורם לנו ולהבין שיש לנו אלטרנטיבה שפשוט צריך להתאמן עליה ולתרגל אותה עד שתהפוך לאוטומטית.
האמת הרי, שאנחנו לא באמת יודעים את האמת על הרבה מאד מצבים ועדיין, מניחים שאנחנו יודעים.
אפשר בזכות מודעות לשים לב לזה מיום ליום יותר ויותר ולהפחית את הנחת ההנחות בהתמדה.
הנחת הנחות מתייחסת למגוון של מצבים:
זה יכול להיות שאני מניחה שמישהו לא אוהב אותי.
זה יכול להיות שאני מניחה שהוא דווקא כן אוהב אותי….ואח"כ כשהוא מתנהג אלי באופן פוגע, להניח שטעיתי והוא לא באמת אהב אותי….
"זה אמור היה להיות ככה….או ככה…". הביקורת על הסרט היתה מאד טובה אז הייתי אמורה ליהנות מהסרט.
זה יכול להיות לגבי תוצאות מצופות למשל "הבוקר הייתי צריכה להיות הרבה יותר אפקטיבית" או "החודש היה צריך להיסגר עם רווח יותר גדול".
זה יכול להיות כעס שמתעורר כל כך "שהמוכר אמור לתת לי שירות טוב והוא שם פס עלי".
זה גורם סבל כי כל אותם פעמים שאנחנו מניחים הנחות אנחנו עשויים להתאכזב, ואכזבה כידוע היא רגש שגורם כאב.
זו יכולה להיות אכזבה מעצמי ויכולה להיות אכזבה מאחרים.
אז מה יכול להחליף את הנחת ההנחות?
קודם כל, להבין שזה מה שאני עושה. לתפוס את הרגע הזה ולהגיד לעצמי "זו הנחה, אני לא באמת יודעת" ולשים סימן שאלה במקום סימן קריאה.
בשלב השני לחשוב על עוד אפשרויות שיכולות לתת פרשנות למצב, שעוזרות לי לקבל אותו, עם האכזבה אבל בלי הכעס הנוסף.
למשל אתמול חיכינו בתור למקום מסוים והשומר במקום היה מגעיל. ההנחה האוטומטית זה שהוא חרא של בן אדם וממש לא אכפת לו איזה שירות נקבל ובעצם הוא נכשל בתפקידו. בנוסף לזה אני גם יכולה להניח שגם לא אכפת לו בכלל איך אנחנו מרגישים והוא בכלל נהנה להיות חרא….
אפשר להמשיך את שיירת הפרשנויות עוד ועוד או שאפשר לעצור ולחשוב שזה באמת מבאס שכך הוא מתנהג אבל יכולות להיות לזה מלא סיבות שעשויות לגרום לנו לחמול עליו.
זה לא אומר שזה בסדר שכך הוא מתנהג אבל זה יעזור לי לקחת את זה פחות אישית ויקל על הרגשתי.
למשל חשבתי לעצמי שאולי הוא רב עם בת זוגתו והוא מבואס, שאולי כבר סוף המשמרת שלו והיה לו נורא חם לעמוד שעות על הרגליים בחוץ ולשמור על הכניסה ועוד מיליון דברים שעשויים לגרום לו להתנהג כך בגסות.
שוב, אני לא אומרת שזה בסדר להתנהג כך. יש מצב שאפילו ארצה למצות את זכויותיי ואבקש להתלונן על השירות בפני הבוס שלו. יחד עם זאת, סביר להניח שאם אחליף את הכעס בעין טובה, אוכל פשוט לעבור הלאה ולא לטחון את זה ולהתבשל עם הכעס עוד דקות ארוכות.
אם קודם החוויה היתה, שהוא בהתנהגותו פוגע בערך העצמי שלי, עכשיו החוויה היא לא נעימה אבל לפחות תחושת הערך העצמי שלי לא נפגעת. זה אחרת לגמרי.
ולסיום, רוצה לאחל לכם שנה טובה
שנה עם פחות מצבים של סבל,
עם פחות רגשות שליליים,
עם יותר עין טובה כלפי עצמכם,
יותר קבלה של אנשים ומצבים
והרבה יותר רווחה בכל תחומי החיים
באהבה,
שרית
שרית יקירה, אהבתי לקרוא. הכתיבה פשוטה ומרעננת ומעניקה הזדמנות לחשוב על דברים. תודה על השיתוף
תודה על הברכות ואמן לכל אחת מהן
כמו כן תןדה על אור הפנס שבך שהאיר בי מקומות והזכיר לי להשים לב .