שלומית הייתה בטוחה שהיא מתוסבכת ומאתגרת, ומה רבה הייתה הפתעתה כאשר כבר בפגישה הראשונה מצאנו את המפתח להצלחה שלה !
היא עלתה ארצה לפני כעשרים שנה, בחורה צעירה וציונית, בלי משפחה, בלי משאבים אך עם רצון חזק להשתלב ולהרגיש שייכת. מאז היא כאן.
במהלך השנים היא התחתנה, ילדה ילדים והתפתחה בקריירה.
היא הגיעה אלי אחרי שתקופה ארוכה כבר לא עבדה.
תקופת האבטלה התחילה בחופשת לידה שהאריכה ואז הגיעה הקורונה. יצא שהיא היתה שנה וחצי בבית וירדה מהמסלול המקצועי.
עכשיו, כשהיא רוצה לחזור לעבוד, היא מאד מתלבטת מה נכון לה לעשות.
אין לה שאיפות גדולות מבחינת קריירה. "אני לא מחפשת להיות מנכ"לית או סמנכ"לית" אמרה. היא רוצה לעבוד במשהו שהיא נהנית ממנו ושתהיה שמחה להיות שותפה לעשייה בעלת משמעות .
היא רוצה שיהיה לה נחמד לקום בבוקר, לשים את הילדים במסגרות ושהעבודה תשאיר לה מספיק זמן להיות אמא בשעות אחה"צ והערב.
היא קיבלה הצעת עבודה, באותו תחום בו עבדה קודם, אבל לא הייתה בטוחה שזה מה שהיא רוצה.
באותו מקום עבודה חיכו לתשובה ממנה אבל היא התקשתה להחליט. על פניו, ההצעה מתאימה לכל מה שהיא מחפשת. ובכל זאת, היה לה קשה לתת להם תשובה חיובית.
שאלתי את שלומית אם יש אפשרות שתנסה כמה חודשים, ורק אז תחליט אם זה מתאים לה או לא, והיא ענתה שאין מצב. אם היא מתחייבת, היא מתחייבת.
היא לא מאמינה שיהיה לה את האומץ לאכזב אותם אחרי כמה חודשים ולהגיד "סליחה, אבל זה לא מתאים".
היא לא רוצה למצוא את עצמה נשארת רק כדי לא לאכזב אותם, ורק כי לא נעים לה להגיד שזה לא מתאים.
מהמקום הזה, מהמקום שבו אין אפשרות לחזור אחורה או להתחרט, באמת מאד קשה להחליט ולהתחייב. כי הרי אף פעם אי אפשר לדעת לפני שמתחילים איך יהיה לנו ואיך נרגיש.
כמובן, אפשר להעריך על בסיס כל מיני קריטריונים (ואכן כך עשינו), אם הערכים שחשובים לה באים לידי ביטוי בתפקיד, אבל אין לה וודאות שאכן כך יהיה – עד שלא תנסה. היא הרי לא יודעת מי האנשים איתם תעבוד, ואיך יתפתחו היחסים עם הבוס החדש, האם הפרויקטים שתקבל יעניינו אותה וכדומה.
אחרי שהבנתי שכל-כך קשה לה להתחייב כדי לא להתאכזב ולאכזב, מאד סיקרן אותי לשמוע ממנה איך היה לה אומץ לעלות לארץ לבד, בגיל צעיר, לפני כל כך הרבה שנים. מאיפה הייתה לה הוודאות שזה יצליח?
מסתבר שבאמת לא הייתה לה ודאות שזה יצליח. היא החליטה קודם כל לבוא לניסיון.
היא לא התחייבה שהיא עולה לארץ, אלא באה לבדוק את האפשרות.
אם כך, המפתח נמצא בלגיטימציה שהיא נותנת לעצמה לבחון את האפשרות.
מול עצמה לא הייתה לה בעיה להתאכזב. אם המהלך לא היה מצליח, היא יכלה לחזור הביתה ולהגיד לעצמה "ניסיתי וזה לא מתאים".
אבל לאכזב אחרים, זו לא אופציה מבחינתה.
בד"כ אנשים מגיעים לאימון כשהם לא מצליחים למצוא את התשובות בעצמם, ומה שאני הכי אוהבת לראות זה איך בתהליך האימון נפתחות להם אפשרויות חדשות, שהם פשוט לא חשבו עליהן קודם.
הצעתי לה להתאמן על "לאכזב אחרים ולהישאר בחיים".
היא מאד הופתעה.
אני יכולה להבין שזה נשמע מוזר כשהמאמנת מציעה לה להתאמן על לאכזב אחרים.
הסברתי לה שכשאנחנו נמנעים מלחוות משהו – במקרה שלה, היא נמנעת מלחוות את מה שהיא עלולה להרגיש אם היא תאכזב מישהו – זה מנהל אותנו וגורם לנו להימנע מלעשות צעדים לטובת הרצון שלנו.
בדרך כלל כוח ההימנעות חזק יותר מכוח הרצון, כך שאם היא רוצה לעבוד אבל חוששת לאכזב, סביר להניח שהיא לא תוכל לקבל את ההחלטה, וההימנעות תהייה מלווה בכל מיני הסברים רציונאליים שהם לא האמת.
נדרשת רמת מודעות מאד גבוהה כדי להבין ממה אנחנו באמת נמנעים, כי לרוב אנחנו מאמינים לסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו.
אני מאמינה שאם שלומית תסכים שלאכזב אחרים זה חלק מהחיים, שזה קורה כל הזמן, שמאכזבים אותנו ושאנחנו מאכזבים אחרים, יהיה לה חופש הרבה יותר גדול לפעול בכל תחומי החיים.
לאכזב זה לא יעד לשאוף אליו, כמובן, אבל זה משהו שאם נסכים להכיל אותו בחיים שלנו, נוכל לעשות צעדים שאנחנו רוצים לעשות למרות שבכך אנחנו עלולים לאכזב מישהו. צעדים שעד היום לא היה לנו האומץ לעשות, כנראה.
שלומית הסכימה להעז.
בשבוע הבא היא מתחילה לעבוד, ואני מאד מקווה שהיא תהיה מרוצה ושתצליח בתפקיד החדש.
יחד עם זאת, נפתחה בפניה אפשרות שקודם לא הייתה קיימת. האפשרות שאולי זה לא יצליח, ושבעוד כמה חודשים היא תגיד לבוס שלה שהיא "מצטערת, אבל זה לא עובד", והיא תצטרך לחפש מקום עבודה אחר, שגם בו לא בטוח שזה יעבוד.
ככה זה, החיים הם ניסוי וטעיה.
לפעמים צריך הרבה ניסיונות כדי להגשים את מטרותינו, ולפעמים זה מצליח כבר מהניסיון הראשון. מה שבטוח, שאם לא ניתן לעצמנו את הלגיטימציה להתאכזב או לאכזב – לא נוכל לנסות.