היא חיה איתו בזוגיות (פרק ב') כבר 7 שנים.
האמת, שכבר מההתחלה רותי ידעה שזו פשרה, אבל היא הייתה כל כך זקוקה לקשר וכל כך לא האמינה שתמצא משהו טוב יותר, שהייתה מוכנה להתפשר.
הפשרה הזו נמשכת כבר 7 שנים, עם ימים טובים יותר וטובים פחות.
לאחרונה, עם הגיעה לגיל 50, זה כבר הפך להיות בלתי נסבל. יותר ויותר קשה לה לשאת את תחושת הפשרה, והיא מתבאסת מעצמה.
יחד עם זאת, היא גם לא מוצאת את הכוחות להיפרד ממנו – עדיין מפחדת להישאר לבד.
היא רוצה זוגיות חדשה אבל לא בא לה לחזור לאותה תקופה זוועתית של אתרי ההיכרויות והדייטים. היא עדיין זוכרת איך יצאה לדייט אחר דייט, מתאכזבת פעם אחר פעם, וגם באותה פעם יחידה שכבר התרגשה לפגוש מישהו מעניין – הוא נעלם. היא שנאה איך שהם גרמו לה להרגיש, ואת הציפייה הדרוכה לאסמס בבוקר שאחרי.
אבל חוץ מהעובדה שהיא לא מרגישה שמחכה לה גן של שושנים בחוץ, היא גם מרחמת עליו, על בן הזוג שלה. הוא אוהב אותה ורוצה שהקשר יימשך. ברור לה שאם היא תיפרד ממנו, היא תפגע בו. והיא ממש לא רוצה לפגוע בו. הוא בסך הכל בן אדם טוב שעושה כמיטב יכולתו בקשר.
ונגיד שהיא כן תיפרד ממנו, והיא כן תכיר מישהו, מי מבטיח לה שהיא לא תמצא את עצמה באותו מצב? היא פוחדת שהיא שוב תחזור על אותה הטעות, ושוב תמצא את עצמה מתפשרת.
בנוסף, היא כועסת על עצמה שהיא נותנת דוגמה שלילית לילדיה. ארבעת ילדיה לוחצים עליה להיפרד ממנו. הם לא סובלים אותו, כי הם רואים שלא טוב לה איתו. גם היא גדלה עם אמא שהתגרשה וחיה שנים בזוגיות מתפשרת. היא יודעת בדיוק איך זה מרגיש להיות הבת שמסתכלת על אמה ומאוכזבת ממנה… וגם זה גורם לה להרגיש נורא.
המצב של רותי הוא רק דוגמא לדפוס של אמביוולנטיות.
האמביוולנטיות יכולה להתקיים בכל תחום בחיים:
להישאר במקום עבודה או להתפטר ולחפש מקום חדש?
לעבור דירה/עיר או להישאר באותו מקום?
לשפץ את הבית או לקנות חדש?
להיות עצמאית או שכירה?
ועוד ועוד החלטות משמעותיות שקשה לקבל.
אמביוולנטיות היא דפוס חשיבתי והתנהגותי, וזהו אחד מהדפוסים הכי כואבים.
אנשים עם דפוס של אמביוולנטיות מרגישים הרבה פעמים תקועים.
מצד אחד הם רוצים לזוז ויש להם את כל הסיבות הטובות לזוז, ומצד שני הם מפחדים לזוז ויש להם את כל הסיבות הטובות למה לא לזוז.
האמביוולנטיות משאירה אותם על הגדר, וזה מכניס אותם ללופ של סבל.
הם מאוכזבים מעצמם שהם לא חיים במתאם לערכים שלהם, ואז הם מבקרים את עצמם על החולשה והעדר האומץ.
ובהמשך – מרגישים אשמים כי הם לא נותנים דוגמא אישית לילדים.
לאנשים אמביוולנטיים יש גם נטייה להאשים את הצד השני באומללות שלהם,
והם סובלים ממחשבות טורדניות סביב הנושא כל יום, רוב היום, ולא מצליחים לצאת מהלופ.
יום אחד הם נוטים לצד אחד, וביום הבא הם חושבים את ההיפך, ולא מצליחים לבחור מה הדרך הנכונה.
האמת – זה מייסר!
זו תחושת דחק בלתי נסבלת, וכאשר הדחק נמשך לאורך זמן הוא יכול לגרום לחולי פיזי או נפשי.
תחושת הדחק הזו הביאה את רותי לבקש את עזרתי, באימון.
*
כשמרגישים תחושת פחד מאד גדולה שממש גורמת לשיתוק, הדרך להתמודד עמה היא לפרק את תכנית הפעולה לצעדים קטנים, ולהתחיל בצעד קטן שקל לעשות.
אחרי שדיברנו על האפשרויות, רותי ביקשה בשלב הראשון שאני אעזור לה לשפר את היחסים עם בן הזוג.
היא הרגישה שאם היא תעשה מאמץ משמעותי והיחסים ישתפרו – אז יהיה לה טוב יותר,
ואם וזה עדיין לא יצליח – יהיה לה הרבה יותר קל לבקש ממנו להיפרד.
*
ואכן, עשינו עבודה משמעותית בהקשר של היחסים.
היא למדה להגיד מה מפריע לה, לבקש בקשות, להקשיב גם לצרכים שלו. היא למדה לפרש בעוד דרכים את ההתנהגות שלו במקום לאסוף עוד ועוד הוכחות למה הוא 'כזה' …(כל מה שהיא לא אוהבת בו).
למרות הניסיון המשמעותי, זה לא עבד. מהר מאד הם שוב הגיעו למשבר. והתסכול מהעובדה שהיא מתפשרת חזר להציק לה.
*
הצעד הבא שרותי הייתה מוכנה לנסות היה להפריד בתים.
למרות שהם כבר שנים גרים יחד, היא חשבה שאולי מגורים נפרדים ייטיבו עם היחסים. גם מהצעד הזה היא מאד חששה – היא לא האמינה שהיא תוכל לשאת להיות לבד, וגם לא רצתה לפגוע בו. אבל היא הייתה מוכנה לנסות.
להפתעתה, רותי גילתה שהוא היה פתוח לרעיון, וגם הוא האמין זה צעד נכון עבורם. התגובה שלו גרמה לה להבין שגם הוא מתפשר על בסיס קבוע, וגם הוא אמביוולנטי לגבי הקשר.
הרי מי רוצה לחיות ע אישה שלא אוהבת אותו? זה להרגיש דחוי על בסיס קבוע.
אז הפרידו בתים.
מהר מאד רותי נדהמה לגלות כמה כייף לה בימים שהיא לבד!
ערב אחד היא שלחה לי תמונה של דייט עם עצמה – שוכבת במיטה עם ספר ועם משקה בצבע אדוםJ
הפרידה הפיסית קצת היטיבה עם הקשר הזוגי, אבל מהר מאד רותי הבינה ש"זה עדיין לא זה", ואין ברירה אלא להיפרד.
*
השבוע רותי החליטה שהיא עושה את זה – היא פשוט אומרת שהיא רוצה להיפרד.
עכשיו, כשהם כבר חיים בבתים נפרדים, הצעד הוא כבר הרבה פחות מפחיד והיא מסוגלת לעשות אותו.
*
כשפוחדים לעשות צעד משמעותי וגדול בחיים, צריך לפעמים לפרק אותו לצעדים קטנים.
הדרך חשובה לא פחות מהתוצאה.
בדרך אנחנו בונים כלים חדשים, שבסופו של דבר מאפשרים לנו עשות את הצעד המיוחל.
בואו נאחל לרותי בהצלחה!