סיפור אחד בשבוע – לפעמים הפתרון הכי פחות גרוע הוא להתגרש – 4/9/20

לפני כעשור הוא פרש משירות צבאי בדרגת אל"מ.

בצבא הוא מילא שורה של תפקידי פיקוד, ובסה"כ הוא היה מרוצה מהקריירה הצבאית שלו.

אחרי 5 שנים באזרחות בתפקיד סמנכ"ל מערכות מידע בחברה גדולה,
הרגיש שמיצה את עצמו במערכות גדולות והחליט להקים עסק עצמאי .

כך הגיע להיות יועץ עצמאי, ובנוסף שותף ב 2 פרויקטים יזמיים.

גם היום הוא בסה"כ מרוצה מהעיסוקים שלו, שמעניקים לו עניין, סיפוק ומשמעות,

אבל התעוררה בעיית הניהול העצמי.

אחרי שנים רבות שעבד בארגונים גדולים,
שם שיטות העבודה היו מסודרות והיתה מסגרת ברורה,
כעצמאי הוא לא מצליח לנהל את עצמו.

בשנים שהוא עצמאי ואין לו אף אחד על הראש והוא מוצא את עצמו מגיב לדברים בלי סדר והגיון,
בלי שגרת עבודה מאורגנת ובלי שיש לו למי לתת דין וחשבון.

מצד אחד זה כיף. הוא מרגיש חופשי ואדון לעצמו.

מצד שני, הוא מרגיש שהוא מפספס ולא מוציא מעצמו את המקסימום.

על פניו תהליך האימון שאנחנו בעיצומו הוא תהליך אימון סטנדרטי –

יצרנו חזון 15 שנים קדימה,

גזרנו ממנו מסלול מאיפה שהוא נמצא היום לאיפה שהוא רוצה להיות בחזון.

הגדרנו מטרות לטווח קצר, בינוני וארוך,

וכמובן יעדים ותוכנית פעולה לשנה הקרובה.

שיפרנו את מיומנויות ניהול הזמן שלו וראינו שכל מה שחשוב לו לקדם, גם בתחום המקצועי וגם באישי, נמצא ביומן.

ולמה על פניו?

כי כל מה שעשינו חשוב, אבל יש משהו שחשוב יותר, שלגביו הוא בכלל לא חשב לבקש עזרה.

זה עלה כבר בשיחת האימון הראשונה שבה יצרנו את החזון.

הוא דיבר על התחום בחייו בו הוא חווה את הפער הכי גדול בין איפה שהוא נמצא לאיפה שהוא רוצה להיות.

הוא מאד לא מרוצה מנישואיו.

הוא נשוי מעל 20 שנים. יש לו 3 ילדים בוגרים.

הרבה שנים שיש בינו ובין אשתו בעיות וחיכוכים.

הם היו כבר פעמיים בטיפול זוגי, זה עזר זמנית ושוב היחסים חזרו להיות קשים.

אחרי שטיפלנו בניהול העצמי שלו, ואחרי שהוא הרגיש שהוא יכול לתת בי אמון,

הוא שיתף אותי שהוא כבר הרבה זמן מתלבט אם להתגרש ומאד קשה לו לקבל את ההחלטה.

בשבילו – לפרק משפחה זה מעשה שלא יעשה.

רמת המחויבות שלו לאשתו ולילדים מאד גבוהה.

הוא איש משפחה,

להתגרש – זה להיכשל בגדול, לתפיסתו.

אבל בשנה האחרונה, הוא התחיל לחשוב שאולי אין ברירה.
במיוחד מאחר שמאז הקורונה שניהם הרבה יותר יחד בבית, והמצב החמיר.

עבורי, הנושא של הגירושין הוא נושא מאד רגיש.

מבחינתי ברירת המחדל שלי היא לקרב בין אנשים, לא להפריד.

כגרושה אני חושבת שיש סיכוי שאם היו לי לפני 10 ו 20 שנים את הכלים שיש לי היום,
יתכן מאד שהייתי מצליחה למנוע את הגירושין.

ניסיתי לעזור לו להתקרב לאשתו ולחזק את היחסים שלהם.

בררנו מה הדינמיקה של היחסים שנוצרה עם השנים ומה בה לא עובד.

הוא הבין מה חלקו בבעיה ולקח אחריות להניע את השינוי הנדרש.

הוא למד והתאמן בכלים של תקשורת מקרבת,

הוא שיתף אותה בדברים שהוא הבין והזמין אותה לשתף אותו במה שכואב לה.

הוא דיבר את הצרכים שלו וכמה שהוא רוצה שיחזרו להיות חברים קרובים כפי שהיו בתחילת הדרך.

הוא ויתר על ההאשמות ההדדיות וביקש בכל מאודו, שיפתחו דף חדש ויעבדו על הקשר בינהם.

הוא יזם יציאה לחופשה משותפת כדי שיוכלו להיות לבד ועוד….

התרשמתי שהוא באמת מוכן לעשות הכל כדי לחזק את היחסים והאמנתי שזה באמת יעבוד.

לדאבוני קרה ההיפך, מפגישה לפגישה הוא הגיע מתוסכל יותר,

שכל כמה שהוא לא מנסה -כלום לא עוזר. היא הודפת כל ניסיון שלו.

היא גם לא מוכנה ללכת לטיפול או לייעוץ מקצועי אחר.

מבחינתה, זה מה יש.

ואם לא טוב לו – שילך.

השבוע הוא אמר לי בפתחה של הפגישה, שהוא הגיע למסקנה שהוא מרגיש שאין לו ברירה ושהוא צריך להתגרש.

הוא היה מאוכזב מכך שלא שיתפה פעולה, אך הבין שהם כנראה שונים והצרכים שלהם שונים.

בשכל הוא הבין שזה הצעד הנכון עבורו אבל מבחינה רגשית הוא הודה שהוא מאד פוחד מהתהליך.

לכולנו יש שני "מנועים".

מנוע אחד זה מנוע הרצון.

יש לנו ערכים שחשוב לנו לממש בחיים ואנחנו מוכנים לעשות דברים לטובת העניין.

למשל זוגיות ומשפחה הם ערכים גבוהים אצלו והוא היה מוכן לעשות הרבה כדי להיטיב את היחסים.

המנוע השני הוא ההימנעות מכאב.

לפי המנוע הזה אנחנו נעשה הכל כדי להימנע מכאב.

לדאבוננו, המנוע של ההימנעות מכאב חזק יותר.

כך שאם יש רצון חזק ליצור זוגיות טובה ואוהבת
ובשביל זה הוא מבין שהוא צריך להתגרש,
אבל מפחד מתהליך הגירושין, עם כל מה שכרוך מכך, ההימנעות מכאב תנצח.

באימון, אנחנו משנים את יחסי הכוחות.

מחזקים את המנוע של הרצון ומחלישים את המנוע של ההימנעות.

זה מה שעשיתי עם רונן.

קודם כל, חיזקנו את הרצון ושינינו את ההקשר.

התחדד לו שהוא לא רוצה להתגרש אלא הוא רוצה ליצור זוגיות טובה.

אמנם הוא היה מעדיף זאת עם אשתו,

אבל כבר מעל 20 שנים שזה לא עובד.

שנים שהוא לא מצליח לחולל שינוי, ואולי הגיע הזמן לנסות לממש את הערך של המשפחתיות בדרך אחרת.

ניסחנו יחד את הפרופיל של הזוגיות שהוא רוצה ושל בת הזוג שהוא רוצה.

ראינו איך כל זה קשור לחזון שלו ולעוד תחומי חיים שחשוב לו לממש.

הוא רצה, למשל, לעשות ולחוות דברים, שאותה לא עניינו.

נמאס לו ללכת לסדנאות של צמיחה והתפתחות אישית לבד. הוא תמיד קינא בזוגות שבאים יחד לסדנאות.

הוא רצה בת זוג שמתעניינת בתכנים האלו, כדי שיכלו יחד לעבור תהליכים משמעותיים.

אח"כ עברנו להחליש את הפחד.

פרקנו את תהליך הגירושין לצעדים קטנים

עברנו שלב אחרי שלב,

צפינו קשיים ובעיות שעלולות להיווצר

ונתנו מענה לכל שלב.

הוא הבין מה יכול לתמוך בו בתהליך ואיך נכון לו לנהל אותו.

התובנה המשמעותית שלו היתה שבעצם אם הוא נמנע מהכאב של תהליך הגירושין (שבהחלט עשוי להיות קשה)

הוא בעצם יוצר לעצמו כאב גדול יותר – להמשיך לחיות חיים, בלי להרגיש אהוב ובלי היכולת להעניק אהבה וללא מימוש של ערך שמאד חשוב לו – זוגיות.

הוא חתם את השיחה במשפט : נוצרה לי בהירות.

הלכתי במסדרונות אפלים שעד היום לא הסכמתי ללכת בהם והדלקנו שם את האור.

אם תמיד חשבתם שמה שמניע אותנו זה אומץ, ביטחון ונחישות, דעו שהרבה הרבה פעמים כל מה שצריך כדי שנסכים לזוז – זו בהירות.

שבת שלום,
שרית