שרון (שם בדוי) עובדת במשרד עו"ד גדול מעל 18 שנים.
היא צמחה יחד עם המשרד.
בתחילת הדרך היא סיפקה שירותי משרד לשלושת עו"ד, השותפים במשרד.
עם השנים המשרד גדל והיא הפכה להיות מנהלת המשרד.
תחתיה יש היום 5 עובדות, שכל אחת אחראית על שירותי האדמיניסטרציה לסקטור משפטי אחר.
שרון עצמה אמונה על ניהול הכספים, על כל ההיבטים העסקיים והאדמיניסטרטיביים ובנוסף מנהלת את צוות העובדות שתחתיה.
היא יודעת את העבודה על בוריה.
מכירה את כל הלקוחות, יודעת מה הסטטוס של כל תיק ותיק שמטופל על ידי המשרד, והיא דואגת בהצלה לגבייה, למשכורות, לתשלומי ספקים ועוד.
שרון הופנתה אלי על ידי מנהלת משאבי האנוש של המשרד, בטענה ששרון אשת מקצוע מעולה, שהיא מעמודי התווך של המשרד, אך עולים קשיים ביחסים שלה עם צוות העובדות.
שרון תוארה כסוג של מפקדת קשוחה, שאוהבת שהדברים נעשים בדרך שלה, בקצב המהיר שלה. היא עצמה מאד משימתית ומצפה שכולן תהיינה כמוה.
בנות הצוות שלה פוחדות ממנה וחלקן לא מחזיקות מעמד ועוזבות אחרי פרק זמן קצר, בגלל שלא עומדות בלחץ וביחס שלה אליהן.
בעייני רוחי כבר יכולתי לדמיין את דמותה. אישה מאד מוקפדת במראה שלה, חמוצת פנים וזעופה.
כששרון נכנסה למשרדי הופתעתי. לנגד עייני ראיתי אישה עדינה, לבושה בג'ינס וטריקו, חייכנית ונראית צעירה מגילה (היא בת 53). ללא שמץ מן הזעפנות שדמיינתי.
שוחחנו על המשמעות של העבודה בעיניה.
מבחינתה, באים לעבודה בשביל לעבוד וכל היתר לא חשוב. כשהיא מעירה לעובדות שלה "הן סתם נכנסות לסרט", לדבריה.
הן נעלבות ולוקחות את זה אישית.
היא בסה"כ רוצה שילמדו מהטעויות ושייקחו אחריות על המשימות שלהן.
כדי שהיא לא תצטרך כל היום לבדוק אותן.
מסתבר שגם הבוס שלה, השותף הבכיר, דומה לה בסגנון הניהולי הסמכותי שלו וממנו היא למדה להיות מנהלת.
גם לה לא נעים הרבה פעמים שהוא "יושב לה על הוריד" ומצפה ממנה לתשובות מידיות על כל פניה של לקוח ומכתב אותה על כל פיפס במשרד.
כשהוא עושה את זה, היא לא מרגישה שסומכים עליה ולא מרגישה שהיא מוערכת כי על הדברים הטובים, כי אף פעם לא אומרים לה מילה טובה.
אבל בבית למדו אותה לכבד סמכות, ולכן היא לא מתווכחת עם הבוס או אומרת את מה שעל ליבה.
בדיוק באותו האופן היא מאמינה שהעובדות שלה צריכות לקבל אותה -לכבד את הסמכות שלה ולא לצפות ממנה ל"מוציניו קוציניו".
כשמגיע אלי לקוח מטעם הארגון, חשוב לי להבין דבר ראשון, האם הרצון של הארגון שאותו עובד או מנהל יעשה שינוי, הוא גם הרצון של העובד. האם העובד רואה איך הוא יכול להרוויח מהשינוי הזה, ומבין למה זה חשוב גם עבורו?
באופן אישי, אני מאמינה שזה לא יכול לעבוד אחרת.
אני מאמינה שאנחנו עושים שינוי רק כשאנחנו מגיעים למצב שאנחנו משלמים מחירים כבדים בגלל דפוסים שיש לנו ושמתעורר בנו רצון פנימי לשינוי.
שרון אכן סיפרה לי שמגיל 50 היא מנסה לעבוד על עצמה להיות רכה יותר.
מסתבר שגם בקרב בני משפחתה היא נתפסת כמפקדת קשוחה והיא מצירה על כך.
היא נהגה לדרוש מבני המשפחה שלה לעמוד בסטנדרטים גבוהים, ובאופן כללי לא היתה בה חמלה כלפי חולשות וקשיים של אחיה, ילדיה, אמה ובעלה.
שרון האמינה כל חייה שעם קושי צריך להתמודד, והיא אכן התמודדה עם לא מעט קשיים בחיים. הקשיים הם אלו שהפכו אותה לכל-כך חזקה.
מאז גיל 50 היא מתחילה לראות את הדברים קצת אחרת.
בעלה, ילדיה והחברות שלה מעודדים אותה לקחת קצת יותר זמן לעצמה, להרשות לעצמה להתפנק, לקחת פחות ללב כשהדברים לא מסתדרים בדיוק כמו שהיא רוצה, ועוד.
הצעתי לה שהכותרת של האימון שלנו תהיה: "המלחמה נגמרה, אפשר לפרוק את הנשק ולהתחיל ליהנות מהחיים".
אחרי שיחת ההיכרות, בה הכרתי אותה ואת תפיסות עולמה, מיפינו את תחומי ההתפתחות שלה, הגדרנו את הפערים ויצרנו תוכנית עבודה שמחולקת לארבעה נושאים:
- תחום ראשון – שינוי התפיסה והגישה למקום העבודה.
מתוך תחושת האחריות שלה והמשימתיות שלה, שמנו לב שהיא מגיעה בבוקר כמו לשדה קרב.
לא פלא שתופסים אותה כמפקדת.
היות והכרזנו שהמלחמה נגמרה ושהגיע הזמן לפרוק את הנשק ולהתחיל ליהנות – החלטנו שצריך ליהנות גם מהעבודה.
החלטנו שהיא תתחיל את הבוקר מאוחר יותר ובנחת (אחרי שבנות הצוות שלה כבר הגיעו והתחילו לעבוד),
החלטנו שכאשר היא מגיעה, היא קודם כל עושה סבב 'בוקר טוב ומה נשמע', מתעניינת קצת מה שלום העובדות שלה, מה שלום הילדים שלהן, איך הייתה החתונה אמול בערב…ורק אחרי שהיא תכין לעצמה קפה, היא תתיישב במקום שלה ותדליק את המחשב.
החלטנו גם שבצהרים, במקום לאכול במשרד תוך כדי עבודה (יש ימים שגם את זה היא לא עשתה) היא תצא לחצי שעה הפסקת צהריים ותלך לאכול יחד עם העובדות שלה.
בזמן האוכל תהייה להן הזדמנות לדבר על אה ודה, ולא על עבודה.
- תחום שני – ניהול האנרגיות שלה.
זיהינו ששרון נופלת למלכודת שרבים נופלים אליה. היא מנהלת את הזמן שלה באמצעות "רשימת משימות", מתוך מחויבות להספיק כמה שיותר.
הבעיה היא שהמשימות לעולם לא נגמרות, זה טבען של משימות.
לא משנה כמה היא תקתקנית ויעילה, היא מסיימת את היום בתחושה שהיא לא עשתה מספיק כי היא לא הגיעה לכל מה שרשום לה לעשות.
כדי שתהייה מרוצה בסוף היום, צריך לעבור תהליך שאני קוראת לו "תהליך גמילה מרשימת הרעל".
גמילה מאותה רשימת משימות שלעולם לא נגמרת, ואשר גורמת להרבה מאד אנשים להרגיש "לא מספיק", מבחינת תחושת הערך העצמי.
במקום רשימת הרעל נעבוד עם היומן. נחלק את הזמן שלה לתחומי אחריות, נקציב זמן לכל תחום, ניצור מרווחים לבלת"מים וליחסים, נכניס משימות קבועות שחוזרות על עצמן, בין היתר פגישות שוטפות עם העבודות – שיהיו בעלות אופי שונה ממה שהיה עד היום.
כל תחום וכל המשימות החוזרות ינוהלו ביומן, אחרי שיעברו הערכת זמן ריאלית וישובצו במקום המתאים.
במקום "להספיק כמה שיותר" – המטרה הפכה להיות "לסיים את היום מרוצה מעצמה".
- תחום שלישי היה התחום שבגללה הארגון שלך אותה – שינוי דינמיקת היחסים עם העובדות, חיזוק היחסים האישיים איתן ואיזון בין סמכותיות לבין אנושיות.
החלטנו ליצור מודל של הסגנון הניהולי שלה, של המנהלת שהיא רוצה להיות.
בהמשך, היא תלמד מיומנויות של תקשורת מקרבת שיאפשרו לה ללמוד לחזק את היחסים האישיים וגם לפתור קונפליקטים בצורה נעימה יותר. - התחום הרביעי היה שינוי הדינאמיקה של היחסים עם הבוס שלה.
גם כאן, היא תשתמש בכלים מן התקשורת המקרבת. היא תלמד לשתף אותו באיך שהיא מרגישה מולו ולתקשר את הבקשות שלה ממנו לגבי האופן שהיא רוצה שהוא יתנהג איתה.
אני סקרנית לגבי המשך התהליך ואין לי ספק שכששרון תרחיב את מנעד האפשרויות שלה, היא תוכל לבטא עוד חלקים שבה שעד היום לא באו לידי ביטוי ותחווה צמיחה אישית משמעותית.
אתם בטח מנחשים מה איחלתי לה לשנה החדשה ובאותה הזדמנות אני רוצה גם לאחל לכם.
