אני רוצה לגלות לכם סוד:
למרות שהסטנדרטים שלי מאד גבוהים
בהמון מצבים אני מעגלת פינות.
התבוננות של שנים רבות, גם על עצמי וגם על הלקוחות שלי
הביאה אותי לתובנה שמי שלא מתעכב על כל ניואנס –
מתקדם הרבה יותר מהר מאשר זה ששואף למושלם.
אם הייתם שואלים אותי איך הייתי רוצה שיראו החיים האידאליים שלי
הייתי עונה לכם שהייתי רוצה להיות הרבה יותר מסודרת
שתיקיית הדוא"ל שלי תהיה תמיד ממוינת
שזמני הפגישות שלי יהיו תמיד מדויקים וללא חריגה בזמנים
שהמטרות שלי תהיינה מנוסחות בבהירות ובדיוק
ושיהיו לי יעדים יומיים/שבועיים/חודשיים ושנתיים.
בחיים האידיאלים שלי אני משקיעה הרבה יותר זמן עם הבנות שלי
אני נערכת כמה ימים לפני לכל הנחייה שאני אמורה להעביר
אני מצליחה לשמור על קשר הרבה יותר הדוק עם החברות שלי
ולבקר את אבא שלי יותר פעמים במהלך השבוע.
בעולם האוטופי הזה הבית שלי מסודר פיקס והכביסה לא ממתינה לקיפול…
התקציב שלי מתוכנן בצורה מדויקת ואני מקפידה על בקרה והסקת מסקנות.
אני משווקת את עצמי הרבה יותר, אני שומרת על קשר עם לקוחותיי משנים קודמות
אני כותבת לפחות מאמר מקצועי אחד בשבוע ואני אפילו מוצאת זמן לקרוא להנאתי.
נשמע מעולה, נכון?
לפני כמה שנים למדתי הבחנה ששינתה לי את החיים:
יש אידיאלי ויש אופטימלי.
- אידיאלי – את זה כולם מבינים, זהו רף גבוה שהיינו רוצים לעמוד בו.
- אופטימלי, לעומתו – זה הכי טוב שאנחנו יכולים לעשות נוכח הנסיבות.
ובמציאות שלנו – בכל רגע נתון, ולא משנה מהן הנסיבות – כולנו עושים כמיטב יכולתנו.
האמונה שתמיד אפשר לעשות יותר טוב או להספיק יותר
היא אמונה שגורמת לנו הרבה סבל.
לאמיתו של דבר – זו גם ממש לא האמת.
כי היכולת שלנו היא לרוב מוגבלת, בדיוק כמו כל משאב אחר –
לא תמיד יש לנו את הידע, הזמן, הרצון, המוטיבציה, החשק
והפניות לעשות את מה שנראה לנו שנכון וכדאי לעשות.
ישנם דברים שהם יותר נטיית הלב שלנו ואנחנו עושים אותם בקלות, ויש פחות.
והסיבות לכך שאנחנו עושים "פחות ממה שהיינו רוצים לעשות"
יכולות להיות חיצוניות לכאורה, כמו למשל העובדה שהייתי חולה בשבוע שעבר,
או שהן יכולות להיות פנימיות, למשל:
- אני חסרת אנרגיה ולא מתחשק לי לעשות את מה שתכננתי.
- מישהו העליב אותי ולא תפקדתי יומיים.
- הלקוח כל כך תובעני ולא הצלחתי לשים גבולות.
מתי המעט שמצליחים לעמוד בסטנדרטים גבוהים
משלמים על זה מחיר מאוד גבוה ברמת השחיקה הפיסית והנפשית
כי קשה לשרוד כך לאורך זמן.
האתגר אם כן, הוא להפוך את האידיאלי לאופטימלי.
למעשה, זה אומר לוותר על הפחד הגדול שלנו –
שאם נוריד לעצמנו את הסטנדרט אז בטח נחפף ונוותר לעצמנו.
במציאות זה עובד הפוך על הפוך:
כשאנחנו מורידים את הסטנדרט ו"מרשים" לעצמנו לכאורה "לחפף"
אז אנחנו מצליחים מעל ומעבר.
אז איך עושים את זה?
ברמה הפרקטית זה אומר לנסח את הסטנדרט החדש,
לנסח את האופטימלי, במקום או לצד האידיאלי.
להוריד קצת את הסטנדרטים מתוך הבנה עמוקה,
שכשאנחנו שמים לעצמנו רף כל כך גבוה,
זה גורם לנו להיות ניצבים כל הזמן מול פער, מול "אני לא מספיק טוב".
והנה תרגיל קטן שיוכל להפוך את כל מה שכתבתי כאן למעשי מאוד:
- הכינו רשימה של 10 משימות שעליכם לעשות.
- כתבו ליד כל משימה את התיאור האידיאלי שלה.
- בעמודה נוספת, כתבו עכשיו את התיאור האופטימלי.
כדי לבצע את סעיף 3 אתם צריכים לבוא אל עצמכם ממקום של חמלה –
נקודת מבט שלוקחת בחשבון את מכלול ההתחייבויות שלכם (לא רק ברמה הפיזית,
אלא גם הרגשית) ולכל אורך הדרך לשאול את עצמכם –
"מה יהיה מספיק טוב עבורי כדי להתחיל?"
לדוגמה – מתאמנים רבים שלי רוצים שיהיה להם אתר אינטרנט, אבל הם מתמהמהים מאוד עם המשימה הזאת במשך חודשים ארוכים, אם לא שנים ארוכות.
הם מתעכבים כי הם חוששים לצאת לדרך עם אתר שלא יעמוד בדיוק בסטנדרטים הגבוהים שהציבו לעצמם.
במהלך האימון אנחנו מנסים לבדוק באילו מקומות ניתן להוריד מעט את הדרישות הקשוחות.
זה לא אומר בהכרח שמוותרים עליהן לגמרי
לפעמים זה רק שינוי בלוחות הזמנים.
למשל – לקוחה שרצתה אתר דו לשוני, החליטה לבסוף לצאת לדרך עם אתר בעברית בלבד, כשלב ראשון, והגדירה לעצמה שהוספת האזור באנגלית תתבצע כ"שלב ב'", לאחר פרק זמן מסוים.
בדרך הזאת, היא שחררה את הצורך ב"מושלם", האתר עלה לאוויר, היא חוותה תחושת הצלחה וסיפוק ומהר מאוד התקדמה לעבר המטרה הבאה.
מזמינה אתכם לעצור ולבחון מה הסטנדרט שלכם בתחום שבו אתם מרגישים תקועים.
תבחנו מה האידיאלי ואיך אפשר להפוך אותו לאופטימלי ולהתחיל לזוז.
בהצלחה!
שרית