ביום חמישי שעבר התעוררתי בבוקר, אחרי לילה עם שתי אזעקות שקטעו את שנתי, עם יומן מלא וגדוש שתוכנן מראש.
בתכנון היו: שלושה אימונים, שניים מהם כפולים, והקלטה של פרק 20 לפודקאסט שלי "LIBRA' , עם מרואיינת מיוחדת שהפגישה איתה תואמה לפני חודשיים. אפילו קבענו שבעלה יצטרף אליה, וששרון בן זוגי יכין לנו ארוחת ערב טעימה וכבר עשינו הכנות לארוחה.
מכל אלו, נשארתי עם שיחת אימון אחת. כל היתר התבטל בשל האירועים הקשים ביטחונית.
ואיך אני מרגישה לנוכח הביטולים?
באופן מפתיע אני מרגישה ניטרלי – לא טוב ולא רע.
מרחב ההשפעה
בימים אלו אני מרגישה בעיקר עצב גדול על מצב המדינה, וליבי עם משפחות הפצועים וההרוגים.
לצערי, ברמה האישית אין לי דרך להשפיע על המצב. אני בוחרת לתת מקום לעצב, לכעס ולתסכול. פשוט להרגיש אותם בלי להדוף, כי זה מה שיש כרגע.
במקביל, בלי להפחית מרגשות אלו, אני שמחה על מצבי הטוב. אני שמחה שיש לי ממ"ד נוח בתוך הבית , שאין לי ילדים קטנים ששוב בוטלו להם המסגרות ואני שמחה על כך שאני עובדת מהבית, ולא צריכה לצאת ממנו.
אני בוחרת מה מינון החדשות שמתאים לי. מצד אחד, חשוב לי להיות מעודכנת, אך מצד שני חשוב לי לנהל את האנרגיה שלי. צפייה ממושכת בחדשות מכבידה עלי, ולכן אני בוחרת להימנע מכך.
אף על פי שאין לי כמעט השפעה על הנסיבות, אני מרגישה שיש לי מרחב גדול של השפעה על התודעה שלי.
השאיפה לשגרה
אני שומעת מכל עבר את הכמיהה של אנשים לחזור לשגרה. לימים רגועים.
האם בכלל יש דבר כזה שגרה שאליה אנחנו שואפים לחזור ?
או שאולי השגרה היא רק מילה בלקסיקון, שמשקפת את הצורך שלנו בוודאות וביציבות?
במציאות אין באמת שגרה… אם נעבור על היום-יום שלנו, נמצא שברוב הימים יש משהו "יוצא דופן" שהוא לא שגרתי.
וזה קורה לטוב ולרע.
הדבר ה"לא שגרתי" יכול להיות חופשה, ימי חג, יום הולדת, יום משמעותי בעבודה, מעבר דירה ועוד.
ואותו דבר 'לא שגרתי' יכול להיות יום מחלה, או סתם יום של אנרגיה נמוכה שקמים איתה בבוקר, מזג אויר קיצוני, עומס מיוחד בעבודה, וירוס קטלני שמסתובב לו חופשי וגם, כמובן, מצב של מלחמה.
גם כשאין מלחמה הרבה פעמים דברים שתכננו מתבטלים או נדחים, ולעומתם דברים בלתי מתוכננים נוחתים עלינו בהפתעה. דווקא הימים שאנו מכנים אותם "שגרתיים", בפועל הם רק מיעוט מהימים בשנה.
אם כך, למה אנחנו כל כך כמהים ונאחזים בשגרה כאילו היא תו התקן?
זה קשור כמובן לצורך שלנו בתחושת וודאות ויציבות והאשליה שאוטוטו תחזור השגרה מרגיעה אותנו במידה מסוימת.
להזכירנו, העובדה שאנו שואפים לשגרה, לא מבטיחה כי השגרה היא בהכרח טובה. במציאות יש גם מהטוב וגם מהרע כמעט בכל רגע נתון. רק התחלנו לחזור לשגרה אחרי הקורונה והנה מבצע "שומר חומות"…
אז אם שגרה היא לא הדבר לשאוף אליו, מה באמת יענה לנו על הצורך בתחושה של וודאות ויציבות? למה כן כדאי לנו לשאוף?
גם העובדה שכל פעם כשיש בחיים משהו שאנחנו חווים כרע אנחנו מנסים להדוף אותו ורוצים שהוא ייגמר – גם זה לא עונה על הצורך שלנו בתחושה של ודאות ויציבות, כי לרוב אין לנו ממש שליטה על הדברים.
אני מאמינה שחוסננו הנפשי נקבע דווקא ביכולת המתפתחת להיות גמישים, סתגלנים, זורמים עם מה שבא. זהו מעין שריר פנימי שאפשר לחזק עד אינסוף .
זו ממש מלאכת חיים.
חוסן נפשי הוא תוצאה של האמונה בעצמנו, האמונה שנדע להתמודד עם כל מה שבא.
האמונה הזו היא שיוצרת את תחושת הוודאות והיציבות הפנימית, ולא הנסיבות שכל הזמן משתנות.
לזה כדאי שנשאף.
ואיך ההתכווננות לגמישות באה לידי ביטוי במציאות?
זה פשוט כך: לקום בבוקר בלי הציפייה שמה שתכננו הוא מה שיקרה.
לזכור שכל תוכנית היא בסיס לשינויים. וכשמשהו אחר ממה שציפינו קורה, לא להתנגד לו.
מותר להתבאס וגם להתאכזב,
ובמקביל להיזכר שמרחב ההשפעה שלנו נמצא דווקא בהתייחסות שלנו לשינוי. ביכולת שלנו לקבל אותו.
בשורה התחתונה,
לקום כל בוקר, לשאול את עצמנו מה שלומנו היום (כי שלומנו משתנה כל הזמן ויכול להיות שילוב של כל מיני רגשות), איך נוכל לנצל את היום הזה לטובה, עם כל מה שהוא מביא איתו ואיך הכי מתאים לנו להגיב לכל מה שבא לפתחנו.
כתבת יפה רלבנטי ונכון, תודה על המאמץ והשיתוף
תודה רבה מעניין וחשוב