אתחיל בווידוי.
למרות שאני תופסת את עצמי כאישה מצליחה, בטוחה בעצמי ובעלת ערך עצמי גבוה, יש דבר אחד שבו אני חווה בושה.
אני לא מאמינה שאני נחשפת כך ….
אני מתביישת ברמת השליטה שלי באנגלית.
הנה אמרתי את זה וחשפתי את זה ברבים.
אני מעריכה שהאנגלית שלי היא ברמה בינונית. לרוב אני מבינה כשמדברים איתי, וגם כשאני מקשיבה להרצאות וסרטים (בתנאי שהקצב סביר) וגם כשאני קוראת טקסטים לא מורכבים במיוחד, בנושאים שמעניינים אותי.
הבושה תוקפת כשאני נדרשת, שלא לומר נאלצת, לדבר (כשמגיעים אורחים מחו"ל למשל). אז אני מתחילה להזיע, מתכווצת כולי ומגמגמת. מרגישה הכי רע בעולם ומוכנה לעשות הכל כדי לא להגיע למצבים הללו. מרוב בושה אני גם עושה טעויות טיפשיות, שוכחת מילים פשוטות, מה שעוד יותר מגביר את הבושה.
לפני שבועיים התארח אצלנו אורח מדרום אפריקה ולשמחתי היה מאד פטפטן, לא נתן לאף אחד אחר לדבר. אתם לא מתארים לעצמכם איך שמחתי להקשיב לו כל הערב….
אני מתביישת במיוחד אם לצדי יש דוברי עברית ששולטים היטב באנגלית. מהם אני הכי מתביישת. פחות מדוברי האנגלית שלתפיסתי לא מצפים ממני בכלל לשלוט בשפה.
האמיילים באנגלית שנוחתים אצלי בתא הדוא"ל נמחקים מיד, אפילו בלי שאנסה להתמודד איתם.
במשך שנים שאני יודעת שיש לי אישיו עם אנגלית ובמשך שנים שאני רוצה לפתור אותו. זה תחום שממש גורם לי סבל ולמרות כל המודעות שלי אני לא מצליחה לשחרר אותו.
בושה זה אחד מהרגשות האוניברסליים שגורמים לנו סבל.
זה רגש שכולם חווים במהלך החיים, הוא צף ועולה מפעם לפעם אצל כולם – עשירים ועניים,
מצליחנים ושורדים, שמנים ורזים. כולנו נעשה הכל כדי להימנע מלהרגיש בושה.
אנחנו נימנע מכל מפגש עם משהו שלתפיסתנו, עלול לעורר את הרגש.
חוקרת בשם ברני בראון מגדירה בושה כ"הרגשה כואבת מאוד או ניסיון להאמין שאנחנו פגומים ולכן לא ראויים לאהבה ולהשתייכות".
מכירים את זה שבמשך שנים איכשהו מסתדרים ומצליחים לעקוף את "הקיר" אבל אז מגיע הרגע שבו חייבים להתמודד?
זה קרה לי השנה. יותר לא יכולתי לברוח מההתמודדות.
שלא תבינו לא נכון. יש מלא דרכים ללמוד אנגלית וגם קיבלתי מלא עצות והמלצות במשך השנים איך כדאי לי ללמוד אנגלית. זה לא עזר כי הבעיה היתה רגשית. מרוב בושה, גם לא רציתי לטפל במחסום הרגשי שיאפשר לי למצוא את הדרך ללמוד אנגלית.
אני חברת איגוד התרפיסטים הפיננסים הבינ"ל ובמסגרת פעילות הארגון יש התארגנות להסדרת המקצוע החדש יחסית ועלתה דרישה עבור מבחן הסמכה. המבחן וכל החומר שעליו נבחנים הוא כמובן באנגלית.
האמת שיכולתי להמשיך להימנע. יכולתי לבחור לא לקבל את ההסמכה. יש לי מספיק תעודות הסמכה אחרות….אבל כנראה שהגיע הזמן והטריגר הנכון הגיע.
יש שני כוחות שמניעים בני אדם.
אחד הוא הרצון בעונג. כל מה שנתפס כמייצג ערך חיובי שלנו. עבורי לקבל תעודת הסמכה מהארגון המכובד הזה ולהיות בעלת מקצוע מוכרת בינ"ל מייצג את הערך הצלחה שהוא ערך גבוה במערכת הערכים שלי.
הכוח השני הוא ההימנעות מכאב. כל אותם דברים שנימנע מלהרגיש. בינהם גם את רגש הבושה.
כשיש משהו שאנחנו מאוד רוצים מול משהו שאנחנו תופסים אותו כמקור לכאב נוצרת סתירה. בד"כ הכוח שמנצח הוא ההימנעות מכאב. הוא יותר חזק מכוח הרצון. זאת הסיבה למה לא מספיק כוח רצון כדי להשיג מטרות. חייבים גם לפרק דפוסי הימנעות שעשויים לנצח את כוח הרצון.
הבשורה הטובה היא שיש מה לעשות.
להלן 6 צעדים שאתם יכולים לעשות כדי להתמודד בצורה אפקטיבית עם בושה (בכל תחום שהוא).
- לשים את הבושה "על השולחן"
ככל שמסתירים יותר את הבושה כך היא מזיקה יותר, כך טוענת ד"ר ברני בראון.
ברגע שמתקשרים את זה, הבושה לרוב מתמוססת.
מומלץ לתקשר את זה עם האנשים שקרובים לנו, שבמחיצתם אנחנו מרגישים אהובים ללא תנאי ובטוחים. לחלוק את זה איתם מאפשר לנו לקבל מהם אמפטיה וגם עזרה מעשית. זה מתאים גם לבושה בהקשר של מחלה כלשהי, התמכרות, עודף משקל וכד'.
בן זוגי וחברתי הטובה ביותר דוברי אנגלית ברמה של שפת אם. הם מכירים את הבושה שלי מזה שנים ותומכים בי כשאני צריכה עזרה בתרגום ומעודדים אותי בעת הצורך לדבר גם אם זה עם טעויות.
- לזהות בדיוק מה מרגישים.
יש גוונים שונים לבושה או יותר נכון, הבחנות קרובות ודומות שההתייחסות שלנו עשויה להשתנות כשנבין בדיוק איזה סוג רגש אנחנו מרגישים.
חשוב להבחין בין רגש אשמה (שמשמעותו ש"עשיתי משהו לא בסדר") לבין בושה ( שמשמעותו "אני לא בסדר"). אם זה בושה ואני כנראה דפוקה/לא בסדר זה די סותם את הגולל מהאופציה לשנות את המצב. אם זה רגש אשמה יש פוטנציאל לקחת אחריות ולשנות את המצב.
אני יכולה לומר לעצמי שעד היום הזנחתי את המצב. שנים שלא יצא לי לתרגל אנגלית ולא הקדשתי זמן ואנרגיה לטפל בנושא אבל ברגע שאחליט שאני על זה, זה פתיר.
אפשרות נוספת יכולה להיות מבוכה. מבוכה זה רגש לא נעים אבל עדיין נסבל יותר כי הפרשנות שאנחנו נותנים אינה פוגעת בערך העצמי שלנו. .
המבוכה יכולה לעבור לנו כהרף עין אם נבין שזה נורמלי ואנושי להרגיש כך מדי פעם.
כלומר, להגיד לעצמנו, זה בסדר להרגיש מבוכה במצבים מסוימים ולהאמין שאנחנו יכולים להכיל את המבוכה מקטין מעוצמת הרגש ומאפשר לנו להתמודד איתו.
אחרי שדייקנו את סוג הרגש, יש סיכוי גדול שנמצא את הדרך לשנות את התחושות שלנו באותו הקשר שלגביו מתעוררת הבושה.
- להפריד בין מה שאתם עושים לבין מי שאתם.
כולנו רוצים, באופן טבעי, לזכות בהערכה מהחברה והסביבה הקרובה. אם זה בעבודה או בבית, בקרב חברים וכד'.
אנחנו עלולים לחוש בושה לדבר בישיבה ולהגיד את דעתנו או להביא הצעה לשולחן, שמא לא יאהבו אותה ויגידו לנו בקול רם שזה לא טוב. או שנמנע מללכת לפגישת מחזור כדי שלא נצטרך לספר על עצמנו את אותו דבר שאנחנו מתביישים לגביו.
כשהערך העצמי שלנו לא נמצא בסכנה, כשאנחנו מעריכים את עצמנו על מי שאנחנו ולא על מה שהשגנו או לא השגנו בחיים, יש לנו יותר חופש לקחת סיכונים שישפטו אותנו, יעבירו עלינו ביקורת או לא יעריכו אותנו. אנחנו נותנים משקל לאישור הפנימי שלנו ולא לאישור החיצוני שמקבלים או לא מקבלים מאחרים.
בדקו את עצמכם, האם אתם זקוקים לאישור מאחרים שאתם בעלי ערך? או שמא אתם יכולים להזכיר לעצמכם את כל האיכויות שלכם, ולחיות בשלום גם עם החולשות?
בכל פעם שאני מזכירה לעצמי שאמנם מבאס אותי שאני חלשה באנגלית אבל יש המון דברים אחרים שאני טובה בהם ובסה"כ אני די בסדר, השגתי לא מעט למרות הרבה הבינונית באנגלית, אני נרגעת.
- זהו את הטריגרים שעשויים לעורר את רגש הבושה
זהו מה בדיוק מעורר את הבושה, פרקו אותה לגורמים והבינו ממה היא מורכבת.
למשל בושה נפוצה אצל נשים לגבי דימוי הגוף שלהן. הן יכולות להתבייש על הגובה, על צבע השיער, על המשקל וכד'. גברים בד"כ מתביישים מלהיתפס חלשים. הם יתביישו שיראו אותם מזילים דמעה או מפחדים ממשהו. הם גם יכולים להתבייש בסוג הרכב שבו הם נוסעים בהשוואה לשכן עם הוולוו….
זהו בדיוק מה המחשבות שמתחת לרגש? מה הציפיות שלכם מעצמכם שאי השגתן גורמת לכם להרגיש את הבושה? או במילים אחרות, למה בדיוק אתם "לא בסדר".
ועכשיו, אחרי שזה ספציפי וממוקד, האם יש לכם ממה להתבייש באמת?
המחשבות שלי לגבי אנגלית הן, שלא לדעת אנגלית במאה ה 21 זה כמו להיות ללא רישיון נהיגה….זה משהו כל כך טריוויאלי שכל ילד בתיכון יודע אנגלית טוב יותר ממני….
האמנם? האם זו האמת??? אולי פשוט שנים שכמעט אין לי הזדמנויות לתרגל את האנגלית שלי ולכן היא נשארה ברמה נמוכה יחסית למי שעובד בסביבה שמשתמשים בה באנגלית או שיש לו כישרון טבעי לשפות, שלי אין.
- החליפו את הבושה בחמלה עצמית.
ברגע שאנחנו מבינים שזה אנושי להרגיש בושה, שזה אנושי שאנחנו לא מושלמים ויש בנו חלקים פחות מפותחים ולכל אחד יש מקומות חלשים שהוא מתמודד איתם, אנחנו יכולים להביא חמלה כלפי עצמנו.
ברגע שמכירים בבושה, מסרבים לתת לה להגדיר את עצמנו כבעלי ערך נמוך כתוצאה מהדבר שממנו מתביישים, הסיפור נגמר. החיבור בין "אני לא יודעת אנגלית כנראה שמשהו דפוק אצלי" מתפרק.
יותר מזה, לא מספיק שזה מבאס שאני לא ברמה שהייתי רוצה להיות באנגלית, עוד להלקות את עצמי על זה? מספיק כואב גם בלי שאכאיב לעצמי בביקורת עצמית.
ההכרה בכך משקפת את הגישה שאומרת שאנחנו מוכנים לקבל את החולשה, כחלק מאתנו. בעצם כך אנחנו נותנים לעצמנו לגיטימציה להיות פחות טובים בתחום מסוים ועדיין מספיק טובים באופן כללי.
- עדכנו את הגרסה של עצמכם.
בד"כ הבושה נוצרת בגלל משהו בילדות, שיצר אצלנו דימוי עצמי נמוך. היתה חוויה שנצרבה בגופנפש שלנו ומאז כל דבר שאנחנו מזהים כדומה לאותה סיטואציה מעורר את החשש להיפגע שוב. למשל שאמרנו משהו בכיתה וכולם צחקו עלינו. מאז נעשה הכל כדי להימנע מלהרגיש כך שוב.
העניין הוא שמאז עברו מלא שנים, עשינו דרך, פיתחנו עוד המון כלים, התמודדנו עם הרבה אתגרים ואנחנו היום כבר לא הילדים שהיינו אז.
שאלו את עצמכם, נגיד שארגיש בושה, שזו תהיה תגובה האוטומטית כי זה מה שהגוף זוכר, כי זה מה שהוא צרב בסיטואציה דומה, האם היום, עם הכוחות שיש לי היום, אוכל להכיל את זה? בד"כ התשובה תהיה שכן. אולי כשהייתי ילדה והערך העצמי שלי היה עדיין לא יציב, ההשפעה החברתית יכלה לטלטל אותי. היום, אחרי כל הדרך שעשיתי, כבר לא כל כך קל לערער לי את הביטחון.
רוצים לדעת איך בסוף שחררתי את הבושה מאנגלית, אחרי שנים של סבל כל פעם שחוויתי את אותו חוסר אונים בסיטואציות שנדרשתי לשפה?
החלטתי שהגיע הזמן לטפל בזה. התאמנתי על זה עם המאמנת שלי.
המצחיק הוא שיצאתי מהאימון עם פתרון נפלא שיעזור לי להמשיך להימנע….החלטתי לשלם כסף למישהי שתתרגם לי את החומר מתוך רצון להקל על עצמי ולהמשיך להרגיש נוח עם החולשה באנגלית. אבל מה שקרה במציאות היה שונה לגמרי.
כנראה שבזכות העובדה שדיברתי על הנושא הזה שעה, התבוננתי בו יחד עם גורם מיטיב, שאוהב אותי ומעריך אותי ותמיד בא עם עין טובה כלפי, הצלחתי לפרק את הבושה. האפשרות להקשיב, באמצעות השיקוף שהיא עשתה לי, לתפיסות שלי בעניין אפשרו לי לגחך על עצמי (רמה גבוהה של אימון זה כשאנחנו מצליחים פתאום לצחוק/לגחך על עצמנו).
באורח פלא, מאז אותה שיחת אימון, אני קוראת כל מייל באנגלית שמגיע אלי , שמתי שעה קבועה ביומן ואחת לשבוע אני קוראת מחקר חדש שהתפרסם בתחום התרפיה הפיננסית. עשיתי הסכם עם עצמי שאני קוראת בקול רם כדי לתרגל גם את הדיבור.
כמו קסם נעלמה הבושה ואיתה התעורר רצון להתמודד ומוכנות להשקיע אנרגיה בדבר ולעשות את הדרך שיש לי לעשות כדי לעמוד בסטנדרט של עצמי.
מדהים איך שירדה לי משקולת שסחבתי איתי שנים על הגב.
אומרים שרק כשהמשקולת יורדת מהגב, מבינים כמה היא שקלה.
מאחלת לכם שתמיד תהיו גאים בעצמכם על מי שאתם,
מבלי שזה יסתור את הרצון לגדול ולצמוח ולשפר את ארגז הכלים שלכם.
שלכם,
שרית
נתרמתי מאד כי באופן "אקראי" (לא באמת. קיימת אקראיות ) סובלת מעולה בושה וזה מקיין אותי ליחידים שאפילו אני צוחקת …..
במיוחד אהבתי את ההבחנה שאני לא הבושה שלי או הנושא בושה ובטח אין טעם לשחרר הצליחות בגלל בושה .
אז תודה, זה היה חדשני וחכם