הסיפור השבוע מיועד לכל מי שמרגיש שהנסיבות המיוחדות שלו לא מאפשרות לו להגשים את עצמו.
שלומית (שם בדוי) הגיעה אלי כשהיא כבר מיואשת מהאפשרות להגשים את עצמה מבחינה מקצועית.
היא כמעט בת 48, נשואה ואם ל 7 ילדים.
שלומית היא אישה דתיה, חייכנית ומטופחת.
כבר שנים שהיא מנסה להגשים את עצמה מקצועית בכל מיני דרכים.
מאז נישאה לפני 20 שנים למדה ועברה סוגים רבים של הכשרות:
כל פעם היא הייתה מתחילה במקום עבודה חדש במלוא המרץ, ואז משהו היה משתבש.
כמה פעמים גם ניסתה להקים עסק עצמאי, זה התחיל יפה ואז קרה משהו שהוריד אותה מהמסלול.
במשך 17 השנים האחרונות היא בחרה להקדיש את רוב זמנה לאימהות.
הילדים תמיד מילאו את יומה ואת ליבה אך עדיין – כל הזמן משהו 'חסר'.
עם כל הסיפוק – ההשקעה בגידול הילדים היא מאד גדולה,
ושלומית מרגישה 'שחוקה'.
היא חייבת לעשות משהו למען עצמה.
בפגישה הראשונה, "פגישת החזון", מיד הבנו שהחלום שלה זה לפתוח סטודיו לקרמיקה.
היא אמנית ולמרות כל תעודות ההכשרה שהיא רכשה בתחומים נוספים,
זה הדבר עליו היא חולמת.
בדמיונה היא כבר רואה את הקו העיצובי שלה.
הבנו שיש שני מעצורים שמונעים ממנה להתחיל.
הפחד להתייאש שוב…
כל כך הרבה פעמים משהו השתבש בחייה, כל-כף הרבה פעמים שהיא התחילה ולא הצליחה להתמיד, שהיא חוששת שוב להתאכזב.
זו הסיבה שהפעם היא שכרה את שירותיי, כדי שאעזור לה לברר מה זה הדבר הזה שכל פעם משבש לה את התוכניות. כאישה מודעת היא הבינה שיש כאן איזה שהוא דפוס פנימי שמכשיל אותה.
הקושי לעבוד מהבית…
כבר תקופה שהיא מנסה להתחיל בקטן מהבית, אבל בצורה כזו קשה לה לשלב בין הבית שדורש כל כך הרבה לבין, העבודה.
היא מאמינה שהיא חייבת לצאת מהבית.
שלחתי אותה למשימה – לבדוק אם יש סטודיו שהיא יכולה לשכור לפי שעות, כשלב ראשון.
היא מצאה בקלות אחד כזה!
ובכל זאת, מדובר בחודש אוגוסט, הילדים בחופשה בבית והיא מגלה שהיא לא מצליחה לצאת לסטודיו שעמד לרשותה.
היא לא מצליחה לעשות את מה שהבטיחה לעצמה.
בפגישתנו בתחילת אוגוסט היא הציעה לי "אולי נדחה לאחרי החגים?"
ואני הזכרתי לה את ההסכם בינינו:
"זוכרת שאת הגעת אלי כדי שהפעם לא אאפשר לך לתת לנסיבות להוריד אותך מהמסלול?
מבחינתי זו לא אופציה!"
היא חייכה.
"במקום לוותר, יש לי רעיון אחר.
"האם את חושבת שתוכלי לגייס את הילדים לטובת הקמת העסק שלך"?
בעיני רוחי ראיתי את האפשרות שלא רק שהם לא יפריעו לה – אלא אף יהיו שותפים ויעזרו לה.
חשבתי בליבי שלילדים זה ייתן תחושת משמעות גדולה – ולשלומית זה יעזור 'לשחרר'.
ראיתי את המבט הנפעם בעיניה.
נראה היה שהצלחתי לרגע לערער את התפיסה שהילדים הם מכשול בדרכה, ושנפתחה אפשרות שהיא לא חשבה עליה קודם.
נזכרתי שלפני מספר שנים, כשלמדתי תרפיה מבוססת מיינדפולנס בבר אילן,
התנדבתי להיות מטופלת מול כל הכיתה בשיעור הקליני.
המרצה, (פסיכולוגית קלינית) עבדה איתי על היחסים עם הבנות שלי.
הסשן היא מעניין אבל מה שאני זוכרת יותר מכל הוא המשפט שהיא אמרה לי בסופו, ואשר מלווה אותי עד היום:
"אם את רוצה להיות משמעותית, עליך להסכים תחילה להיות מיותרת"
הצעתי לשלומית לכנס ישיבה משפחתית, לשתף את הילדים בכמה שחשוב לה לממש את החלום שלה ושהיא זקוקה לעזרתם.
"תשאלי אותם איך לדעתם הם יכולים לעזור לך, ותזמיני כל אחד מהם לבחור על מה הוא לוקח אחריות", אמרתי.
וכך בדיוק שלומית עשתה, ונדהמה מן התוצאות המיידיות!
חיש מהר בן ה- 16 הציע לעשות לקטנים קייטנה כי בלאו הכי משעמם לו ובגלל הקורונה אין מה לעשות בחופש.
בת ה- 13 הציעה להיות עוזרת למדריך הראשי.
בת ה-17 , שבדיוק חיפשה עבודה למהלך החופש הגדול, הציעה שישכרו את שירותיה לדאוג למשק הבית.
עוד באותו יום הילדים הכינו בעזרתה של שלומית תוכנית שבועית לקייטנה, ויצאו לקנות חומרי יצירה.
כל כך התפעלתי מאיך ששלומית נרתמה לרעיון, כינסה את "הישיבה המשפחתית" ומיד תיקתקה את כל הארגון הנדרש, שיתפתי אותה שאני בטוחה שבקרוב אכתוב בהשראתה את הסיפור השבועי.
חיכיתי בסבלנות כמה שבועות לראות שזה אכן עובד .
שלומית יוצאת בדיוק כמו שהחליטה. 4 פעמים בשבוע, כל פעם ל 5 שעות.
הילדים, להפתעתה הרבה מסתדרים מצוין.
במהלך החודש האחרון עבדנו על עוד תחומים שקשורים להקמת עסק, ודילגנו מעל עוד נקודות שבר שאינה קשורה בילדים.
אני מאמינה שיהיו עוד מהמורות ורגעי 'כמעט שבר' בהמשך הדרך.
כשיש דפוס קבוע (במקרה של שלומית – הייאוש) , זה רק טבעי שכל הזמן תצוצנה עוד נסיבות ש"ילחצו על הכפתור".
אני כמובן עומדת מאחורי הבטחתי להיות שם ולהזכיר לה את המטרה – ומה שחשוב זה שנהייה מודעים לדפוס האוטומטי. שנהייה ערניים לכמה מהר הוא מתעורר ובאילו נסיבות.
יחד עם זאת, המודעות לא מספיקה וחשוב שנפתח דפוס אלטרנטיבי, שעם הזמן יהפוך גם הוא להיות ה'אוטומט'.
שלומית הבינה שהמטרה שלה נשארת אותה מטרה, ומה שמשתנה הן הנסיבות שעלולות להפריע.
היא לומדת לזהות את הטריגרים ,
לשאול "למה אני זקוקה כרגע ומה יעזור לי להמשיך בדרך?
ולמצוא פתרונות.
את האופציה לוותר, קל וחומר להתייאש, הורדנו ממדף האפשרויות.
השבוע פגשתי שלומית קורנת. היא כבר מכרה כמה מעבודותיה בתוך הקהילה שלה, כבר קבעה עם צלם לצלם את העבודות שלה כדי להתחיל לפרסם והיא מרגישה שעלתה על המסלול.
עדיין מנקר הספק שמשהו עוד עלול להשתבש אבל אנחנו כבר לא מתרגשות ממנו.