מיכל עובדת באותו מקום כבר מעל 15 שנים.
היא מאד אוהבת את העבודה ואת חבריה לעבודה, אבל המשכורת מאד נמוכה.
היא מבינה שבמקום הזה אין לה כבר לאן להתפתח, ואם היא רוצה להגדיל את ההכנסות שלה ולהעלות את רמת חייה, היא חייבת לחפש מקום אחר, מתגמל יותר.
בלי קשר לרצונה להגדיל את הכנסתה, מיכל הגיעה אלי לאימון גם כיוון שהיא רוצה לעשות שינוי כלשהו בחיים, אבל אין לה מושג מה היא רוצה לעשות.
אחרי כמה שיחות אימון, בהן לא הצלחתי להניע אותה לפנות זמן כדי לעשות צעדים מעשיים לטובת חיפוש עבודה אחרת, החלטתי לספר לה על שינוי הקריירה שעשיתי לפני 17 שנים. רציתי להמחיש לה שבשלב זה היא עדיין לא צריכה לקבל החלטות משמעותיות, אלא רק להיפתח לאפשרויות חדשות, ושאח"כ עוד נמשיך לבחון אותן.
הנה הסיפור שסיפרתי לה:
זה היה באביב 2004, השעה היתה 11:45, סיימתי להתרענן ולהחליף בגדים, מרחתי ליפסטיק על השפתיים ופיזרתי את השיער.
זו השעה שבה יצאתי ממטבח המסעדה, שם עזרתי לעובדות שלי בשעות הבוקר, לקדמת המסעדה, לקראת עוד צהריים עמוס בלקוחות רעבים.
היתה לי בערך רבע שעה לנשום מהטרוף של הבוקר במטבח לטרוף של הצהריים בפרונט.
אני זוכרת שהסתכלתי על החלון הגדול, שמצדו השני גדלה הצמחייה שטיפחתי שנים ועכשיו הציצה אלי מן החלון, ושאלתי את עצמי את השאלה שממנה לא היתה דרך חזרה – "עד מתי?"
עד מתי אמשיך לעבוד כל כך קשה?
עד מתי אגיע עייפה בשעות אחה"צ הביתה ורק אחכה שהבנות שלי תלכנה לישון?
עד מתי אמשיך לריב עם בעלי (שהיה השותף שלי)?
עד מתי אדאג כל החודש איך נצליח לעמוד בהתחייבויות ?
מתי כבר אוכל להגשים את עצמי?
ההחלטה לקנות מסעדת פועלים היתה כשרק נישאנו ורצינו להסתדר כלכלית בחיים. בלי להרגיש איך הזמן טס, מצאתי את עצמי 11 שנים עושה כל יום אותו דבר ומחכה ליום שבו אוכל לעזוב את המסעדה ולהגשים את עצמי.
כל פעם שניסיתי לשכנע את בעלי (מי שברבות השנים הפך להיות הגרוש שלי), שנמכור ונצא מהעסק, הוא הציג לי את ההתחייבויות הגבוהות שיש לנו והסביר לי למה זה לא אחראי לוותר על עבודה שמפרנסת אותנו יפה.
באותו יום, אחרי שהשאלה "עד מתי?" הכתה בי בכל הכוח הבנתי שאם אני לא אעשה שינוי – שום דבר לא ישתנה.
היות ולא היה לי שום כיוון לגבי מה אני רוצה לעשות, וגם לא שום רעיון איך אני מצליחה לצאת מה "כלא" שהכנסתי את עצמי אליו, כל מה שנותר לי לעשות זה להמשיך לשאול את עצמי שאלות.
מה אני רוצה לעשות בחיי?
מה יגרום לי סיפוק והגשמה?
מה יאפשר לי לפרוץ את חומות ה "כלא"?
המוח שלנו הוא כמו מנוע החיפוש של גוגל, כששואלים אותו שאלה, הוא מתחיל לחפש וכשחוזרים ושואלים מדי יום, הוא ממשיך ביתר שאת לחפש את התשובה, עד שהיא מגיעה.
יום אחד הגיעה שמועה לאוזניי, שממש בצמוד אל המסעדה שלנו עומדים לבנות סניף ענק של טיב טעם ובקומת הקרקע עתידות להיבנות 6 מסעדות של פאסט פוד.
מיד הבנתי שהולכת להיות לנו תחרות מאד קשה ושכדאי שנברח כל עוד נפשנו בנו.
פרסמנו מודעה בעיתון ותוך שבועיים הצלחנו למכור את המסעדה, בזכות המוניטין שהיה לה.
יצאנו לדרך חדשה בלי שמץ של מושג מה אנחנו הולכים לעשות מעתה ואילך. מכירת הזיכיון אפשרה לנו לשלם את ההתחייבויות לספקים ואת הפיצויים לעובדות, והשאירה לנו עוד קצת כסף בצד שאמור היה להספיק לחצי שנה בערך של התארגנות.
אבל מה אחר כך? לא היה לי מושג.
זה היה חודש אוגוסט והיתה לנו הזדמנות בפעם הראשונה מאז שהבנות נולדו להיות איתן בחופש הגדול. החלטנו במשך חודש לבלות איתן ולא לחשוב עדיין על עבודה.
ידעתי שב 1/9 יש צעד אחד קטן, שאני יודעת שאני יכולה לעשות.
קבעתי פגישה עם איריס, חברה טובה של חברתי הטובה ורד. איריס עבדה במשאבי אנוש של חברה גדולה, והמטרה שלי הייתה להתייעץ איתה – מה לדעתה האפשרויות שפתוחות בפניי?
הייתי בת 35, עם תואר ראשון ביעוץ חינוכי (אבל ממש לא רציתי לעבוד בתחום) ועם 11 שנים של ניסיון במסעדנות….ועוד כמה שנים של עבודות סטודנטיאליות.
איריס שאלה אותי כמה שאלות ותוך 10 דקות אמרה לי "את צריכה ללכת ללמוד קואצינג".
לא ידעתי מה זה קואצ'ינג ואיריס לא ממש ידעה להסביר לי. היא שלחה אותי למוסף סוף השבוע האחרון של הארץ, בו התפרסמה כתבה על הדבר החדש הזה שהגיע לארץ.
מצאתי את הכתבה ובעודי קוראת אותה, ידעתי שמצאתי את ייעודי.
נרשמתי לקורס מאמנים – והיתר היסטוריה.
____________________________________________________________________________________
"מה את לוקחת מהסיפור שלי?" שאלתי את מיכל?
"ששינוי גדול מתחיל בצעד אחד קטן", היא ענתה.
כשהיא יצאה מהחדר, ידעתי שהפעם היא הולכת לעשות את הצעד הקטן שדיברנו עליו.