דריה נכנסה למשרד שלי כולה נסערת. היו לה עיגולים שחורים מתחת לעיניים, שהעידו על כמה לילות ללא שינה.
היא תופסת את עצמה כבן אדם אופטימי, אבל היא כבר לא מצליחה לראות את האור. בשנה האחרונה היא התאכזבה כל כך הרבה פעמים, והתחילה לאבד אמון.
הסיפור הוא שכבר כמה חודשים היא לא עובדת, וכל מה שהיא מנסה מתפקשש. בכמה מקומות עבודה הבטיחו לה הבטחות ונעלמו, אחרים מנצלים אותה ולא משלמים לה, וכל פעם שנדמה שהדברים מתחילים להסתדר – קורה משהו שטורף את הקלפים, והיא שוב חסרת עבודה, וגם חסרת אונים.
דריה היא גרושה טרייה, ובינתיים היא חיה על חסכונות, אשר הולכים ואוזלים.
"אני חייבת לחזור להתפרנס ולהיות עצמאית כלכלית", היא אומרת.
שאלתי אותה אם המקום הזה, של להיות כל כך מאוכזבת וחסרת אונים, מוכר לה מהעבר.
הסתבר שגם הילדות שלה לא הייתה מזהירה.
הוריה דאגו לומר לה כל הזמן "ממך לא יצא שום דבר", והאחים שלה תמיד היו הרבה יותר מוצלחים ממנה.
אפילו כשסיפרה להורים שהיא נאנסה על ידי השכן, הם לא עשו כלום בנידון, והיו עסוקים במריבות ביניהם על רקע בגידה של אביה באמה.
מן הדברים ששמעתי תיארתי לעצמי שמדובר ב'מקרה קשה' של ערך עצמי שזקוק לשיקום, וחשבתי שנצטרך לעבור תהליך ארוך כדי לעזור לה להעלות את תחושת הערך העצמי, שנפגעה אנושות.
אבל זה היה הרבה יותר מהיר ממה שתיארתי לעצמי…
כל הסיפור הזה מאד הפתיע אותי, לאור שיחת הטלפון המקדימה שהייתה לנו.
בשיחה לפני הפגישה היא סיפרה לי על הרקע המקצועי שלה.
היא אמרה שהיא מרגישה שהגיע הזמן שהיא תמתג את עצמה ותהפוך להיות עצמאית.
היא סיפרה על רזומה בינלאומי מפואר, והיה נשמע לי שמדובר במקרה קלאסי של מישהי מצליחה שבשלה לרמה הבאה.
לא הייתי מוכנה ל"מקרה קשה", כפי שהתגלה לי בפגישתנו הראשונה.
_____________________________________________________________
רוב האנשים מגיעים לאימון כשיש להם מטרות שהם רוצים לקדם, אך בינם לבין המטרות יש פער, שהם לא יודעים איך לגשר עליו.
הם נדרשים לרכוש מיומנויות חדשות, נקודות מבט חדשות, לשנות אמונות על עצמם ותפיסות לגבי דברים כדי לממש את המטרות שלהם.
אבל יש גם אנשים שכבר יש להם הכל, והם רק צריכים מישהו שיזכיר להם את זה.
דריה הייתה מהסוג השני.
ב"אימושיין", בית הספר לאימון שבו למדתי אימון לפני 17 שנים, דיברנו על המשמעות הרבה שיש למבט שלנו כמאמנים על הלקוחות שלנו. למרות שחשבתי שמדובר ב"מקרה קשה" ובתהליך ארוך, הסתבר לי שכל מה שדריה הייתה צריכה זה את המבט שלי כדי שתוכל להחזיר לעצמה את תחושת הערך העצמי שלה.
ערך עצמי שהיה לה, ושהיא הצליחה לבנות בעבודה קשה, למרות המקום שבאה ממנו.
היא הייתה זקוקה למבט האוהב, המכיל, המבין, החומל, המאמין.
המבט שרואה את גדולתה ומחזיק עבורה את הידיעה שהיא מסוגלת להתגבר על המשבר שכרגע נקלעה אליו.
המבט שרואה שהמשבר הוא זמני, המבט שנותן לה לגיטימציה להרגיש מאוכזבת וחסרת אונים מצד אחד אך גם מזכיר שזה זמני ושישי לה את הכוחות לצאת מזה מהצד השני.
כחלק משיחת ההיכרות, ביקשתי לשמוע מדריה מה מהדברים שהיא עשתה בחיים אשר גרמו לה לתחושת סיפוק והגשמה במיוחד.
היא סיפרה שלפני 6 שנים התמודדה עם מחלה קשה.
הדרך שבה היא התמודדה וניצחה את המחלה, היא הדבר הראשון שעלה לה כמשהו משמעותי שעשתה, שנתפס בעיניה היום כהצלחה גדולה.
כשניתחנו את הדרך שבה היא ניהלה את המחלה הבנו שפשוט אפשר לעשות העתק-הדבק להתמודדות עם המשבר הנוכחי.
בהמשך אותה שיחה ראשונה עשינו את תרגיל החזון וזיקקנו את תמונת העתיד שלה.
דריה התחברה מחדש לכוחותיה, למשאבים הפנימיים שלה ולגישה האופטימית שבזכותה היא הצליחה עד היום.
היא התחברה מחדש גם לאותו רצון פנימי חזק שלה, שפשוט הלך ונשחק נוכח האכזבות.
שני אלו יחד – גילוי המשאבים וזיקוק החזון – תדלקו אותה והחזירו אותה למסלול, ליזום ולסלול את המשך הדרך שלה.
בשבוע הבא, חודשיים בלבד אחרי שהתחילה את התהליך, דריה מתחילה לעבוד בחברה גדולה, בתפקיד בכיר .
"אני הולכת לעוף עליו", היא אמרה לי בחיוך בשיחתנו האחרונה.