סיגל נראית מצין, מרוויחה מעולה, ויש לה תפקיד נחשק. אבל היא לא מאושרת.
היא התקבלה לתפקיד בכיר באחד המוסדות המוכרים והמוערכים בישראל, תפקיד שרבים התמודדו עליו.
"תפקיד חלומותיי", היא הגדירה אותו.
היא לא רק השיגה את התפקיד, אלא גם ביצעה אותו בהצלחה וזכתה להערכה רבה.
כשסיגל התיישבה על הכיסא במשרד שלי, היא תיארה לי את החיים המושלמים שלה,
ואז הוסיפה "ואני לא מבינה, איך זה שאני עדיין לא מאושרת?"
סיגל הרגישה שמשהו לא שלם אצלה.
כולם סביבה בטוחים שהיא בפסגת ההצלחה שלה, שהיא בשלב של 'לקטוף את הפירות',
והאמת, שכאשר היא התמודדה על התפקיד, גם היא חשבה שכך היא תרגיש אחרי שתשיג אותו.
אבל זה לא קרה.
"מה נסגר אתי?", היא התלוננה על עצמה,
"קיבלתי את מה שרציתי, מתי אני כבר אתחיל ליהנות מהחיים?"
האזנתי לקיתונות הביקורת העצמית שיש לה כלפי עצמה,
על כך שבשיא ההצלחה היא עוד מעזה להרגיש רע,
ושאלתי אותה אם היא מכירה את האבחנה בין כאב לסבל.
"כאב", אמרתי לה, "זה כאשר יש משהו בחיינו שמעורר תחושות לא נעימות.
כמו למשל, התחושות הלא נעימות שמתעוררות אצלך, תחושה שמשהו לא שלם.
סבל, לעומת זאת,
הוא שבנוסף לתחושות הלא נעימות
אנחנו מוסיפים על הרגשות השליליים גם שיפוטיות וביקורת.
כשאת מספרת כמה את כועסת על עצמך על איך שאת מרגישה – אני מבינה שאת סובלת"
הסבל של סיגל התעורר בגלל חוסר הלגיטימציה שלה להרגיש כמו שהיא מרגישה.
**
להרבה אנשים יש נטייה לא לקבל את הרגשות שלהם – את התחושות האוטומטיות שמתעוררות בהם. הם מבקרים ושופטים את עצמם על עצם העובדה שכך הם מרגישים.
השיפוט העצמי הזה הוא הגורם לסבל מתמשך, הרבה יותר מאשר הרגשות הכואבים.
תארו לעצמכם שסיגל, במקום להגיד לעצמה "איך את מעזה לא להיות מאושרת", הייתה אומרת לעצמה כך:
כל-כך רציתי את התפקיד וממש האמנתי שהוא יביא לי את תחושת הסיפוק,
איזה באסה שאחרי שכל-כך התאמצתי אני עדיין מרגישה מאוכזבת…
כמה האמנתי שהתפקיד הזה יגרום לי לתחושת סיפוק והגשמה,
ואיזה באסה שאני לא רק מאוכזבת מהתפקיד, אלא אני גם מאוכזבת מעצמי!
מאוכזבת, כי אני לא מבינה איך אישה מודעת כמוני,
עם כל-כך הרבה ניסיון חיים,
עדיין לא יודעת מה לעשות כדי להיות מאושרת!"
דיבור כזה מחליף את השיפוטיות בחמלה.
ואיך החמלה יכולה לעזור לכם?
בואו תשמעו מה קרה עם סיגל.
**
כשסיימתי לצטט לסיגל את המשפט החומל,
ראיתי את הדמעות בעיניה.
הבנתי שנגענו בנקודה.
העניין הוא, שהיא מעולם לא הצליחה לחמול על עצמה.
"אני תמיד מאד קשה עם עצמי", היא אמרה.
המשכתי בקו החומל בטון רך:
"תראי, לא מספיק שקשה לך,
את גם באופן לא מודע ולא רציונאלי מוסיפה עוד סבל על הכאב.
את עושה את זה באופן אוטומטי.
אל תכעסי על עצמך שזה מה שאת עושה – זה לא בשליטתך.
ביקורת עצמית היא דפוס רגשי שאופייני להרבה אנשים.
ובעיקר סובלים מהדפוס הזה אנשים מצליחים.
זה לוקח זמן להחליף את הביקורת בחמלה, וזה דורש תרגול,
אבל זה שווה את זה.
החמלה מאפשרת לך להסתכל פנימה ולראות מה באמת קשה לך,
ולמה את זקוקה"
ולמה סיגל היתה זקוקה?
אחרי שנטרלנו את הביקורת העצמית,
סיגל הצליחה להתבונן עמוק פנימה ולבדוק מה באמת חסר לה.
היא הבינה שמה שחסר לה לא קשור לתפקיד כזה או אחר.
מה שחסר לה היה לחלוק את ההצלחה הזו עם מישהו.
סיגל כבר לא האמינה שהיא יכולה למצוא מישהו שיוכל לאהוב אותה,
מישהו שיוכל לתמוך בה ושהיא תוכל להישען עליו בעת הצורך.
היא חשבה שהיא כבר השלימה עם העובדה שלא תהייה לה זוגיות,
והופתעה לגלות שעוד יש בה כמיהה לזוגיות ואהבה.
היא הייתה בטוחה שטוב לה להיות אדון לעצמה,
שטוב לה שהיא לא צריכה להתאים את עצמה לאף אחד,
ושאין אין אף אחד שיגיד לה מה לעשות.
היא הבינה כמה קשה לה לחזור כל יום לבית ריק.
למרות האכזבות שהיו לה בעבר מגברים
סיגל הסכימה לתת צ'אנס נוסף למציאת זוגיות בחייה.
היא אפשרה לי לעזור לה לעשות "עדכון גרסה" לסוג הגברים שהיא רגילה להתאהב בהם.
**
סיגל היא רק דוגמא אחת. מגיעים אלי הרבה אנשים שמתמודדים עם אתגרים רגשיים.
אחד שקיבל תפקיד בכיר חדש, ומת מפחד שהפעם לא יצליח לו
אחת שרוצה שהעסק שלה יגדל, היא יודעת מה לעשות אבל אין לה אומץ לקחת סיכון.
אחד שמרגיש סופר מקצועי בתחומו, יש לו מוניטין של תותח אבל בחייו האישיים הוא מרגיש כישלון.
אחת שמנהלת בקלות מערך של 40 עובדים ומנהלים, אבל מול הבוס שלה היא מרגישה קטנה וחסרת ביטחון.
כן, גם אם אתם מאד מצליחים בעבודה, ואתם יודעים לקבל החלטות ולהוביל שינויים מורכבים, גם אתם אנושיים. גם אתם מתמודדים עם אתגרים רגשיים.
לפעמים "הרמה הבאה" היא לא לצמוח בקריירה או בעסק, אלא דווקא להתמודד עם האתגר הרגשי שעומד על הפרק.