הסיפור הזה יענה לכם על השאלה לאן נעלמתי…וגם יגלה לכם מהן 'שאלות הקסם'.
אכן כבר חודשיים וחצי שאני לא כותבת סיפורים, לא מפרסמת ברשת, לא באתר ולא שולחת לרשימת התפוצה.
פשוט לא מצליחה להושיב את עצמי לכתוב.
בפעם האחרונה שכתבתי היה כשנסעתי ל #מסע_כתיבה_בזנזיבר .
כשהייתי שם, במשך 4 שבועות, כתבתי מדי יום במשך שעות, ובהנאה גדולה.
מאז – כלום.
נטשתי בבת אחת את ההרגל שהיה לי במשך כמה שנים לכתוב #סיפור_אחד_בשבוע, כמעט כל שבוע, וקיבלתי אפילו כמה הודעות מאנשים ששאלו "מה קרה שנעלמת?"
כדי להסביר לעצמי (ועכשיו גם לכם) מה גרם לי להפסיק לכתוב, אני חייבת לחזור אחורה ולספר לכם איך נראה החודש האחרון שבו כתבתי בקביעות, יום-יום.
אז תארו לעצמכם את הסיטואציה החלומית הבאה:
אתם מתעוררים ביקיצה טבעית בחדר נעים, בזנזיבר.
יוצאים למרפסת עם נוף מרהיב לשתות את התה של הבוקר, עושים מדיטציה, יוצאים להליכה על החוף, או עושים קצת ספורט – הכל בנעימים ובלי לחץ.
אחרי מקלחת טובה, אתם נועלים נעלים נוחות ובגדים קלילים (בזנזיבר חם כל השנה!) והולכים לחדר האוכל הפתוח. בחדר האוכל אם פוגשים את אורחי המלון, מבוגרים וצעירים מכל העולם, ואם בא לכם אתם מפטפטים בנחת, בזמן שסמסה, הקופה, משעשעת אתכם כשהיא באה לאכול ביצה קשה ובננה.
אחרי כל הנינוחות השגרתית הזו, ובלי שום פגישה קבועה בשעון, אתם חוזרים לחדר הנעים והממוזג שלכם, ומתיישבים לכתוב.
ואכן, זה מה שאני עשיתי במשך חודש שלם, בערך מ-11 בבוקר ועד שעות אחרי הצהרים.
רק אחרי הצהרים, כשאני בדרך כלל מרוצה מההספק שלי, קיבלתי את ה'קינוח' של היום – לבשתי בגד ים וירדתי לחוף לטבול במים הקרירים, לצוף לי בכיף ולצפות בשקיעה מהממת, שכל יום נראתה אחרת.
וכמובן שבגן העדן הזה גם נשנשתי מכל הפינוקים שיש לאי הטרופי הזה להציע – מלא אננס, מנגו, שייק מלון ואננס וכמובן – דגים טריים.
ואם לא די בכך, כדי שהחלום הזה באמת יהיה מושלם – בשבוע החמישי הצטרפו לגן העדן הזה גם בנותיי והאהוב שלי. ומה יכול להיות יותר טוב מאשר לחלוק באושר שלך עם האוהבים שלך?
חזרתי באמצע אפריל לארץ כשבידי כמות נכבדה של מילים כתובות, המצטרפות לכ-10 פרקים מלאים שאפשר כבר לראות בהם 'ספר'.
אשכרה הגשמתי את החלום, וכתבתי בחודש הזה ספר שלם! והחודש הזה היה אפילו יותר חלומי ממה שהעזתי או יכולתי לחלום!
חזרתי לארץ ו- בום!
חזרתי לשגרה של עבודה, בדיוק כמו קודם.
לשמחתי חיכה לי יומן מלא בפגישות – יש לי הרבה לקוחות מקסימים שחיכו לשובי.
חזרתי לשגרה של פילטיס 3 פעמים בשבוע – בימים ובשעות הקבועים.
חזרתי לרכוב, להקשיב לפודקאסטים, לפגוש חברים שאני אוהבת.
שגרה נהדרת.
רק לשגרת הכתיבה לא הצלחתי לחזור!
למה אני לא מצליחה לחזור לכתוב?
"מה הסיפור שלך?" שאלתי את עצמי שוב ושוב, "את הרי אוהבת לכתוב!"
לא רק שאני אוהבת לכתוב, הכתיבה ממלאת אותי באנרגיה.
אז מה לעזאזל השתנה?
ואז נזכרתי בזנזיבר, ושוב הקול בראש שלי נזף בי:
"מה, אם זה לא זנזיבר אז את לא כותבת?
התרגלת לכתוב בגן עדן, אז סתם לשבת במשרד המתוק שלך ולכתוב זה לא מספיק טוב בשבילך?"
ואז זה היכה בי.
שאלות הקסם!
חייכתי לעצמי חיוך גדול כמו שקורה לי תמיד כשאני מגלה שאני "סנדלר שהולך יחף".
במקום לנסות להבין למה אני לא כותבת – מתוך אמונה שאם אבין את הסיבה גם אדע לפתור את התעלומה,
החלטתי לשאול את עצמי את שלוש שאלות הקסם שהלקוחות שלי כבר מדקלמים מתוך שינה.
"למה את זקוקה כדי לכתוב? מה יקל עליך לחזור לכתוב? מה יתמוך בך?"
ואז, כשהקול הביקורתי מוחלף בקול חומל, התשובות מגיעות.
הייתי זקוקה לחמלה. הייתי זקוקה לחיבוק שלי לעצמי במקום לביקורת.
במשך חודשיים וחצי אני כועסת על עצמי על כך שאני עצובה.
למרות שאני בהכרת תודה ענקית על כל מה שיש בחיי (ויש מלא),
חלק בי עצוב.
חלק בי רוצה לחזור לזנזיבר ולהמשיך את החיים בגן העדן.
היה לי כל כך טוב שם!
אחרי שנים רבות של עבודה קשה, של התחייבויות,
של יומן מלא משימות, של עליות וירידות בכל התחומים.
שנים של טיפול בבנותיי המקסימות ובהורי שהיו חולים זמן רב,
אחרי כל שנים האלה הגעתי לגן עדן בו לא הייתי צריכה לעשות כלום מלבד לטפל בעצמי!
ובמקום לחבק את החלק הזה שבי ולהבין לליבי,
להבין שבאופן טבעי, בגלל שהיה לי ממש טוב אני רוצה עוד מהטוב הזה,
במקום זה – אני כועסת על עצמי שאני גרידית,
שיש לי "חוצפה" לרצות עוד מהטוב הזה…
אז זהו,
ממש אחרי שהבנתי את עצמי,
ושנתתי מקום לקול החומל שבי,
ממש "במקרה" התבטלה לי פגישה – ופינתה לי את הזמן לשבת לכתוב.
ואז גיליתי את האמת על גן העדן.
לא זנזיבר חסרה לי. הכתיבה היתה חסרה לי.
העצב שליווה אותי בחודשיים וחצי האחרונים היה כי לא כתבתי, לא כי חזרתי לארץ, לא כי אני כבר לא בזנזיבר.
היית בשוק על הגילוי הזה והשמחה חזרה לחיי.
***
אם יש משהו בחייכם משהו שאתם מרגישים שאתם "תקועים" אתו,
שאתם לא מצליחים להניע את עצמכם, למרות שמדובר במשהו שמאד חשוב לכם שיקרה,
אתם מוזמנים לאמץ את שלוש שאלות הקסם:
"למה אני זקוק/ה? מה יקל עלי? מה יתמוך בי?"