הסיפור מתחיל לפני כשבע שנים. התחלתי תהליך אימון עם האחת והיחידה, תמר ניזרי, מי שעד היום המאמנת שלי.
כמו בכל התחלה של תהליך אימון, מתחילים מיצירת החזון. תמר קוראת לזה "שיחת חלום". מדמיינים איך יראו חיי בעוד עשר שנים (או חמש או עשרים).
בחלומי, אני נמצאת ביוון, עם בן זוגי החדש, שנינו בפרק ב' (שרון אז היה רק בדמיון).
נסענו יחד ליוון, אני על מנת שאני אכתוב ספר והוא לענייניו….
בשיחת חלום מפרטים את כל פרטי הפרטים של המציאות שאליה שואפים. מעין יום טיפוסי כשהחזון כבר מוגשם.
תיארתי את הבית שנשכיר, שיהיה במרחק הליכה מהים, את הנוף שרואים מהבית, את סדר היום שיהיה לנו, חלקו יתמקד בכתיבת הספר וחלקו בלהתמזג עם המקום בו נגור. תיארתי איך הילדים מגיעים לבקר אותנו בחגים ובסופי השבוע. איך חברים קופצים אלינו לביקור במהלך.
תיארתי את הצעידות שאני עושה לאורך החוף כל בוקר כחלק משגרת הפעילות הגופנית.
ועוד כהנה וכהנה תיאורים. כולם פרי דמיוני ומשקפים היטב את הרצון הכי עמוק שלי.
אחרי אותה "שיחת חלום" מציבים מטרות לטווח קצר ובינוני ועובדים עליהן במהלך האימונים במקביל לשגרת חיים של עבודה, בית וכל היתר.
החלום נגנז. זה לא משהו שמתעסקים איתו.
וכך גם היה אצלי. החלום מדי פעם בצבץ ועלה, ראיתי שעוד לא הגיע זמנו, שהנסיבות לא מאפשרות והוא חזר למקום בו מתאכסנים חלומות.
במשך השנים האלו הכרתי את שרון המקסים, התקדמתי מבחינה מקצועית ואישית, נהניתי לצפות בבנותיי גדלות ומתעצבות, התמודדתי עם אתגרי החיים וסעדתי את אבי.
לפני כשנה אבי נפטר.
כמה חודשים אחרי, עלה לפתע הרעיון לספר.
שכחתי לגמרי שתכננתי בחזון שלי לנסוע ליוון לכתוב. ממש פרח מזיכרוני. התוכנית היתה להתחיל לכתוב בנובמבר כשאתפנה קצת ממחויבויות שהיו לי. שריינתי את ימי ראשון מהבוקר עד הצהריים ביומן לטובת הכתיבה ואמרתי לעצמי "זה ייקח כמה זמן שזה ייקח".
_________________________________________________________________
במהלך אוגוסט, נסענו שרון ואני לחופשה בזנזיבר.
באחד הימים בעודנו מתפעלים מיופיו של המקום שרון אומר לי "את צריכה לבוא לכאן לכתוב את הספר שלך".
הייתי בשוק. זה בא לי משום מקום ותפס אותי מופתעת לגמרי.
"מה???? איך???? " – עניתי.
פתאום נזכרתי בחלום על שנה ביוון אבל כל הרעיון של יוון שזה קרוב וקל להגיע בטיסות. איך אסע לזנזיבר ואתרחק מכולם ? מהבנות שלי, משרון, מהלקוחות, מהחברים…זה עולם אחר לגמרי.
שרון בקור רוחו, עם חיוך גדול, ענה "מה הבעיה?"
"את לא חייבת שנה שלמה, גם חודש יכול להיות טוב לא?! זה לא הכל או לא כלום", אמר לי "המאמן" הצמוד שלי.
ואוו. נכון. הרהרתי רגע עם עצמי.
לא הייתי צריכה יותר מכמה דקות להתעשת והתחלתי לעוף.
"אם כבר, אז אסע חודש לפני פסח ונתכנן כך שאתה וארבעת הילדים שלנו ובני זוגם תצטרפו אלי לחג וכבר נעשה חופשה משפחתית". משהו שתכננו בלי קשר לעשות מתישהו.
שרון כמו שרון, ענה בקלילות שזה רעיון מצוין.
היינו בעננים.
מאז שחזרנו מהחופשה לארץ לא הפסקתי לדבר על התוכנית בהתלהבות. יחד עם זאת טרחתי תמיד להוסיף הסתייגות, שאנחנו בתקופת קורונה וצריך לקחת בחשבון שדברים יכולים להשתבש.
כאשר יגורתי בא לי. הרגע הגדול כמעט והגיע.
אני כותבת את הפוסט הזה ביום רביעי. כמו בכל יום רביעי בשנים האחרונות, זה הזמן בו אני מקדישה לכתיבת #סיפור_אחד_בשבוע
ביום ראשון לפנות בוקר, הטיסה שלי אמורה להמריא.
כבר קנינו כרטיסים גם לשרון ולילדים, רכשנו ביטוחים והמלון הוזמן.
אותו מלון מקסים שהתגוררנו בו באוגוסט .
כבר הודעתי לכולם שאני נוסעת, ביטלתי אימונים לחמשת השבועות הקרובים וכבר תיאמתי אימונים לסוף אפריל, הזמן בו אני חוזרת לעבוד כרגיל, כשכתיבת הטיוטה הראשונה לספר בידי.
ופתאום אתמול (יום שלישי), קיבלתי הודעה, ממכון הפילאטיס בו אני מתעמלת, שבשיעור שבו השתתפתי בבוקר, היתה מישהי שהתגלתה כמאומתת.
בוקס בבטן.
אין מצב.
זה לא קורה לי.
דווקא עכשיו?
איך עד היום לא נדבקתי ודווקא עכשיו אדבק?
וכבר רצו לי סרטים בראש של איך אני מבטלת הכל ומודיעה לכולם ובעיקר מתבאסת, שהחלום שלי ירד לטמיון.
או שבמקרה הטוב יותר, איך אני מתחילה לחפש טיסות אלטרנטיביות ודחייה של כל התוכנית לכשאהיה שוב שלילית. ומי יודע כמה זמן זה ייקח. הרי שמעתי מאנשים שלוקח זמן מאז יוצאים מבידוד עד שחוזרים להיות שליליים.
נלחצתי. פחדתי. התבאסתי. ראיתי רק שחור.
ניסיתי להרגיע את עצמי ולהיכנס לפרופורציות. במיוחד בימים אלו כשברקע המלחמה באוקראינה, מיליוני פליטים בורחים מבתיהם, רעבים וצמאים ומפוחדים, כשכל עתידם באי וודאות גמורה.
_______________________
אחת הדרכים היעילות ביותר להתמודד עם פחד זה לחשוב מה הכי גרוע שיכול לקרות.
בד"כ כשחושבים על הכי גרוע שיכול לקרות ועל כל ההשלכות של הדבר הכי גרוע שיכול לקרות….מגלים, שזה אמנם יהיה כואב/מבאס/מאכזב אבל אפשר להתמודד עם זה. זה לא סוף העולם. יש דברים גרועים יותר.
סקרנים איך נגמר הסיפור?
יצאתי שלילית . לא נדבקתי.
אמנם עוד לא עליתי למטוס והכל עוד יכול לקרות אבל נראה לי שעברתי את המבחן הזה בהצלחה.
2 תגובות
יאללה תטוסי כבר 🙂
שריתוש
כבר נחתת?
זהו? את שם?
חושבת עלייך ,מתרגשת איתך בהתגשמות החלום ומברכת אותך בכל הטוב שבעולם!!
אוהבת מאוד
תמר