השבוע הסיפור מיועד לכל אנשי ה'לא מספיק'.
כלומר, כל אלה שהולכים לישון בלילה בהרגשה שלא הספיקו מספיק.
והשבוע הסיפור הוא מיוחד, כיוון שהשבוע אני היא ה'גיבורה' של הסיפור.
אז נעים מאד, אני שרית, ובמשך שנים חשבתי שאני מאסטרית בניהול זמן.
היומן שלי היה מאורגן לפי בלוקים של כל תחומי החיים.
היו מסומנים בו, מלבד שעות העבודה, גם שעות איכות עם הבנות שלי, שעות של פעילות גופנית, קריאה, וזוגיות.
הייתה לי משבצת זמן קבועה לניהול זמן באופן שבועי שבה הייתי עושה לעצמי בקרה על השבוע הקודם ומתכננת את השבוע הבא,
הכל לפי כל הכללים שלמדתי בקורס מאמנים בנושא של ניהול זמן.
ממש מצטיינת! (או כך לפחות חשבתי…)
רק דבר אחד לא עבד לי.
במקביל ליומן הייתה לי רשימת מטלות, שהייתה מונחת לה ממש מתחת לעכבר המחשב.
ברשימה הזו הופיעו כל הדברים שרציתי לקדם, בין אם פרטיים או מקצועיים, ושלא שובצו ביומן.
הרעיון היה שאצליח לדחוף את הדברים בין לבין.
בין האימונים לבין השעות הקבועות עם הבנות, לבין השעות שמוקדשות לכתיבה ולשיווק ועוד.
במהלך היום, אם הייתי מצליחה לקדם מתוך הרשימה הזו משהו הוא היה נמחק ובמקביל היו 'נולדות' עוד משימות שהתווספו להן לרשימה, כדי שלא אשכח.
בתחילת כל בוקר הייתי לוקחת דף חלק ומעתיקה את כל המשימות שנותרו
ובסוף כל יום מסתכלת על הרשימה הזו בייאוש .
הרשימה הזו לעולם לא נגמרה. תמיד נמחקו פחות מהחדשות שנולדו.
מעולם לא הגעתי לסוף היום מרוצה מההספק שלי.
אבל היות ואני מאסטרית בניהול זמן, חשבתי שככה זה.
למדתי לחיות עם התסכול הזה, שכמה שאני לא עובדת, משקיעה, מתקתקת, יוצרת, זה אף פעם לא מספיק.
תמיד יש יותר משימות ממה שהזמן מאפשר.
יום אחד החלטתי לשתף את המאמנת שלי בתסכול.
סיפרתי לה על הרגלי ניהול הזמן שלי ועל הרשימה שלי, שקראתי לה 'רשימת הרעל'. אמרתי לה שאני רוצה להיגמל ממנה, אבל לא יודעת איך.
מיד כשביטאתי את הבקשה, הבנתי מה ה'בעיה' ברשימה שלי – לא היה קשר בין כמות הזמן שעמד לרשותי לכמות המטרות והמשימות שרציתי לקדם.
הנחת העבודה המוטעית שלי הייתה שהרשימה עוזרת לי לקדם דברים.
בפועל היא גרמה לי להרגיש רע ולא מספיק טובה .
זה פשוט לא עבד.
המאמנת שלי עזרה לי לארגן את תהליך הגמילה שלי, שלא היה פשוט.
שלושה הרגלים חדשים אפשרו לי להצליח להיגמל ולהחליף את תחושת התסכול וה'לא מספיק', בתחושה של שביעות רצון.
- ההרגל הראשון : כל משימה משובצת ישירות ביומן. אין יותר "להספיק בין לבין"
זה דורש ממני לעצור, להעריך את הזמן שהמשימה דורשת ולמצוא לה זמן ביומן.
ואם אין זמן שנראה מתאים – אז אני נדרשת לקבל החלטות.
– או לוותר עליה
– או לדחות לזמן אחר
– או להעביר למישהו אחר את המשימה,
– או לעשות סדרי עדיפות חדשים.
זה דורש להסתכל לנמר בעיניים ולקבל את העובדה שיש לנו רק 24 שעות ביממה, שאני אנושית ושכל הגשמה דורשת זמן, בד"כ יותר ממה שהערכנו שהיא דורשת.
עם הזמן גם ההערכות נעשות יותר מדויקות.
- ההרגל השני הוא להשאיר מרווחי זמן של חצי שעה בין משימה למשימה,
לבלת"מים, אוכל, פיפי, החזרת טלפונים, פייסבוק וכד'.
- ההרגל השלישי הוא שבמקום לשאול את עצמי בבוקר מה אני הולכת לעשות היום , אני שואלת את עצמי, מה יגרום לי ללכת לישון היום מרוצה מעצמי.
במקום שהמטרה תהיה להספיק כמה שיותר, המטרה היא ללכת לישון מרוצה מעצמי.
התשובה לשאלה הזו משנה את כל הפוקוס במשך היום, ועוזרת לי לדייק את העשייה שלי בדברים הכי חשובים (ובאופן טבעי מסננת את אלו שפחות.)
בימים הראשונים היה לי ממש קשה להאמין שאני יכולה להסתדר בלי הרשימה שלי, וכל הזמן הרגשתי שדברים יכולים להתפספס, אבל בסוף זה הצליח.
אני יכולה לומר שהיום אני 'נקייה' מרשימה כבר כמה שנים טובות וב"ה לא רק שאני ממשיכה להתקדם ולהצליח במה שאני עושה, אלא אני מספיקה יותר, נהנית יותר והולכת לישון כמעט כל לילה מאד מרוצה מעצמי.