הפעם אני רוצה לספר לכם על דינה (שם בדוי).
לאחר שנים בתפקידי ניהול משמעותיים, דינה החליטה להגשים חלום ולהפוך לעצמאית, ואז גילתה שקשה לה להיות מספר 1 בחברה של עצמה.
אני מכירה את דינה כבר תקופה ארוכה. היא הגיעה אלי לראשונה בשנת 2011, ביוזמת הארגון שבו עבדה.
כמה שנים אחר כך היא הרגישה שמיצתה את עצמה בתפקיד, אבל לא היה לה לאן להתקדם. מצד שני, לא היה לה אומץ לקחת סיכון ולהתפטר אחרי 17 שנים באותו ארגון. בעקבות תהליך מדהים שעשינו, היא עשתה לבסוף את השינוי – היא קיבלה תפקיד כסמנכ"לית שיווק בחברה אחרת, שהייתה בתחילת דרכה.
היא עבדה שנתיים בחברה, נהנתה מאד מהתפקיד, ומילאה אותו בהצלחה רבה. הכל היה מצוין, עד שהתחלף המנכ"ל.
"אני לא מסתדרת אתו. ממש קשה לי לעבוד איתו", היא אמרה לי כשהגיעה שוב לתהליך אימון, לפני שנה. התחלנו יחד תהליך, בו בחנו את האפשרויות שלה – להישאר וללמוד להסתדר עם המנכ"ל החדש, או לעזוב.
המחשבה לעזוב הפעם הייתה קשה אפילו יותר. אמנם היא עבדה בחברה רק שנתיים, אבל היא פיתחה את הארגון מאפס, הוא היה ה'בייבי' שלה, היה לה קשה מאד לשחרר את זה למישהו אחר.
עד שקרה משהו שהכריע את הכף, ועזר לה למצוא את האומץ לעזוב.
מה שקרה הוא, שהיא הבינה שמה שהיא הכי רוצה – זה להיות עצמאית!!!!
זה חלום שיש לה כבר הרבה מאד שנים, אבל היא אף פעם לא הייתה מספיק בטוחה בעצמה,
ועכשיו היא בטוחה!
הקושי עם המנכ"ל החדש היה הטריגר שדחף אותה לדבר הבא.
היום היא כבר יודעת איזה עסק היא רוצה וכבר יש לה מספיק ביטחון שהיא מסוגלת להקים את העסק שהיא חולמת עליו.
במשך כמה חודשים היא בנתה תשתיות, נפגשה עם לקוחות פוטנציאליים, הגישה הצעות מחיר, קיבלה תגובות טובות על ההצעות והרגישה ש"עלתה על הגל".
השבוע היא שימחה אותי, כשהתקשרה וביקשה להגיע שוב לאימון.
"אני מפחדת שאני לא אצליח", היא אמרה לי, פחות או יותר במילים אלה.
"אני רגילה להיות מספר 2 , וממש מפחיד אותי להיות מספר 1".
ביקשתי להבין ממה בדיוק היא מפחדת.
לגבי השירות שהיא מציעה – היא לגמרי בטוחה שתדע לתת את המענה המקצועי..
לגבי השיווק – כנ"ל, בתחום הזה יש לה ניסיון רב.
אז איפה הבעיה?
"עד היום אני רגילה לרצות את מי שמעלי, ואני חוששת שאני לא ארצה את עצמי", היא אמרה לי עם דמעות בעיניים.
כשאני רואה דמעות או שומעת את הקול רועד, אני יודעת שנגענו בנקודה רגישה ושצריך לעבור להשתמש בכלים רגשיים.
היות ואני מכירה את דינה כבר שנים, אני יודעת שהיא תופסת את עצמה כבן אדם מרצה. זה הדימוי העצמי שלה.
אבל דימוי כשמו כן הוא. הוא דמיוני.
——————————————
אני עושה לרגע הפסקה מתודית בסיפור.
לכל אחד מאתנו יש דימוי עצמי מסוים – תפיסה מקובעת שבה אנחנו תופסים את עצמנו,
שנולדה אי שם בילדות נוכח אירועים ונסיבות שעיצבו אותנו.
עם השנים, אנחנו גדלים, מתפתחים, לומדים , מתנסים, משתנים אבל הדימוי הרבה פעמים נשאר בעינו.
אנחנו שוכחים לעדכן גרסה.
———————————
כשדינה הייתה ילדה, היא אכן הייתה ילדה מרצה.
לא משנה כרגע איך זה התחיל ומה יצר את זה….
(זה מה שכיף באימון, שלא צריך לחפור יותר מדי בעבר….)
אבל עם השנים היא גדלה, למדה, התפתחה, עשתה דברים משמעותיים,
אבל לא עשתה "עדכון גרסה" לדימוי העצמי שלה.
היא עדיין תופסת את עצמה כמרצה, למרות שכבר מזמן היא לא.
נכון שבעבודתה כשכירה היא הייתה מספר 2, אבל תמי' מאד העריכו אותה, התייעצו איתה, היא הייתה שותפה לקבלת ההחלטות ואפילו קיבלה החלטות באופן עצמאי הרבה פעמים.
נכון שהיא מאד נוחה לבריות ובד"כ מסתדרת ומשתפת פעולה, הממונים עליה תמיד יכלו לסמוך עליה ברמה של "שגר ושכח",
ונכון שהיא נמנעת מעימותים (בגלל זה היה לה כל כך קשה עם המנכ"ל החדש),
אבל בין כל אלו ובין הדימוי "מרצה" – ההבדל גדול.
אז עשינו עדכון גרסה.
איך?
1. יצרנו דימוי חדש – מובילה/מנהיגה/עצמאית
2. אספנו מלא הוכחות לכך שהיא כבר מזמן כזו.
עכשיו היא יכולה להתחיל לעבוד – ואני שמחה על ההזדמנות לעזור לה לרכוש מיומנויות של ניהול עסק עצמאי. אין לי ספק שהיא הולכת לעמוד ביעדים שהיא הציבה לעצמה.
הרבה מאד אנשים שעשו דברים משמעותיים בקריירה שלהם מרגישים שלמרות שהם מיצו, אין להם את האומץ לעבור לרמה הבאה.
אני עוזרת להם לפרק את הפחדים והספקות שעולים באופן טבעי נוכח שינויים שכרוכים בצמיחה והתפתחות אישית,
מה שמאפשר להם למצוא את מקורות המוטיבציה שלהם ולנוע באומץ קדימה.
2 תגובות
בהקשר זה מתאים לספר את המשל על הפיל בקרקס, ש"קשור" בחבל ליתד קטנה. מאחר שהוא קשור לאותה יתד מגיל צעיר, אינו מעלה בדעתו שהוא יכול בקלות רבה לעקור את היתד ולהשתחרר
נכון מאד. תודה על התזכורת.