הפגישה הראשונה כמעט ולא היתה, קבענו פגישה אבל המרחק הפיזי בינינו היה תירוץ מצוין בשבילי לדחות אותה, אלא ששרית גישרה על המרחק בעזרת פלאי האינטרנט (וביטלה את התירוצים שלי), חיברה אותנו למחשב, וכך מדי שבוע נערכה בינינו שיחת טלפון / סקייפ בלי לראות אחת את השניה (אפילו המצלמה לא פעלה אצלי), אבל עם ראיה מעמיקה שלה אותי, אולי דוקא בזכות העובדה שהסתתרתי מאחורי תמונה מחייכת.
התפיסה שלי אומרת שאם כבר ביקשתי עזרה, בטוח לא יהיה לי נעים לשמוע מה אומרים לי, אבל אני לא אתנגד יותר מדי, אחרת אני מבזבזת את המתנות שאני מקבלת. אז שרית הקשיבה, שיקפה, שמעה, הציעה, נתנה כלים, חיבוקים, עידוד, ובעיקר הצליחה להכיל אותי שבוע ועוד שבוע ועוד רבים אחר-כך.
אני מצידי סיפקתי תיסכולים, תרוצים, תלונות, ביזבזתי הרבה טישו מהצד שלי… אבל גם הלכתי עם כל הושטת יד של שרית, מלאתי אחר ההוראות בקפידה ככל שאיפשרתי לעצמי, ולאט לאט התקדמתי משבוע לשבוע, הטורנדו התחיל להרגע והבלגן נכנס לסדר.
השינויים החיצוניים היום ניכרים לעין
אני מחייכת. כן, חייכתי גם קודם, אבל לעיתים רחוקות הרבה יותר, ונכנסתי ללחצים נפשיים לעיתים קרובות מדי.
בתקופת הזמן הזו מצאתי מטפל שנתן הוראות תזונה מסויימות, אני עמדתי בהן (!!!), והבריאות היום טובה הרבה יותר (גם המשקל ידידותי לגמרי).
מתוך נסיונות שלי להתפרנס מכישורי (ותיסכולים חוזרים ונשנים שלא מצליח), הגעתי לכמה תשובות שמתבשלות במוח, ועוד תשובה אחת חד משמעית – אני עובדת. משרה ניהולית שמתאימה לי כמו מקלדת למחשב, ומרגיעה את כל המתחים הכלכליים הבסיסיים של החיים. העסקים הפרטיים נשארים ומתפתחים במקביל, יש עתיד להמצאות שלי.
אני והכסף התיידדנו, עכשיו הוא חבר שלי, אז כמה דברים מתגשמים מעצמם.
השינויים הפנימיים הם שלי, לא רואים אותם. המון תובנות שעלו עם הזמן ונשארו בשבילי, דברים שמובילים אותי היום במהלך חיי, עם נימה זהירה של אופטימיות, ועם הסכמה שהטוב כאן, תמיד כאן, רק הכמויות משתנות.
קיבלתי משרית את כל מה שיכולתי לבקש ואפילו לא ידעתי שאפשר לבקש.
אני מחבקת ומודה על השידוך הנפלא הזה, ויום אחד ניפגש גם לא וירטואלית, כי עם כל הפלא הזה – עד היום לא נפגשנו פנים אל פנים.
עבודת הקודש נמשכת,
There is more yet to come…
תודה מהלב
נועה