פעם, לפני הרבה שנים… תפסתי עימות כמשהו כוחני
ועשיתי ככל יכולתי להימנע ממצבים שאצטרך 
להתעמת.
העדפתי לשתוק, לוותר, לא להגיד את דעתי ולא לבטא את רגשותיי גם מול בני משפחתי, בעלי לשעבר והורי וגם בצד המקצועי – מול עובדיי או שותפיי.
אני זוכרת למשל שרציתי להזמין לחתונה שלי מספר חברים, שלא היו מהמעגל הראשון. הגרוש שלי ביטל את רצוני בגלל טענות כלשהן, שאני אפילו לא זוכרת אותן, ואני ויתרתי.
מאז היו עוד המון פעמים שזה קרה', שביקשתי משהו, הוא לא ראה את החשיבות של זה ואני ויתרתי…..
הרבה פעמים קרה שאבי העביר עלי ביקורת וקיבלתי אותה כאמת צרופה ואפילו לא חשבתי שאולי הוא טועה או שיש לי מה להגיד בנדון. קיבלתי בהכנעה את דעותיו בידיעה שהוא תמיד צודק .
מול השותף שלי התקפלתי.
מראש ויתרתי על מה שנראה לי נכון יותר כי לא היה לי כוח להתווכח כל פעם שחשבתי אחרת ממנו.
היה לי יותר נוח להיכנע מאשר להתווכח.
מול העובדים שלי השתדלתי להיות מאד נחמדה כדי לא להגיע למצבים של עימות
ועם הבוס שלי, כשעוד הייתי שכירה, למזלי לא היה צורך, כי הוא היה כמוני, נמנע מעימותים….,
כך שהסתדרנו מצוין
בעודי כותבת כאן את הדוגמאות הללו, כשהיום אני במקום כל כך אחר, קשה לי להאמין שהייתי כזו.
עולה בי אפילו קצת בושה לספר לכם …..
יום אחד נקלעתי לסיטואציה שהרגשתי שהמחיר שלא אתעמת יהיה הרבה יותר גדול מהמחיר של העימות. קרוב משפחה יקר היה חייב לי 160 אלף שקל והוא משך את זה כמה שנים וכל פעם היה סיפור למה אין לו להחזיר לי. באותה תקופה הייתי בקורס מאמנים ורציתי לפתוח את העסק העצמאי שלי והייתי זקוקה לכסף הזה כדי שאוכל להשקיע כמה חודשים בהקמת העסק בלי שאצטרך לצאת לעבוד ולפרנס.
כל עוד יכולתי לשאת את המחיר, לוותר ולא להתעמת נתפס בעיני כפתרון הכי פחות גרוע. ברגע שהבנתי שזה או הגשמת החלום שלי או ההתחשבות בו, המחיר היה כבד מדי.
טבעם של הדברים הוא, שברגע שאנחנו מרגישים שהמחיר כבר בלתי נסבל אנחנו מוצאים את הדרך לעשות שינוי.
שיתפתי את המאמנת האישית שליוותה אותי במהלך הקורס והסתבר לי שאפשר להתאמן על זה….קודם כל לבחון את הדרך שבה אני תופסת עימות, לראות את הדברים בדרך חדשה, שקודם לא יכולתי לראות וגם ללמוד איך עושים את זה נכון. היא הכינה אותי היטב לפגישה איתו. באתי ממקום שאני לוקחת אחריות על זה שעד היום לא דרשתי את זה באופן נחרץ הוספתי חמלה ואהבה, כלפיו וגם כלפי עצמי, וכמו קסם, הוא הקשיב לי, אמר תודה על כל השנים שלא לחצתי עליו, הוציא פנקס צ'קים ורשם לי צ'ק על כל הסכום בלי להניד עפעף.
הדהים אותי איך שנים של כעסים נפתרו בחצי שעה של שיחה מכבדת.
איך כל הסרטים שהיו לי בראש של מה יקרה אם אדרוש את הכסף שלי היו דמיוניים.
מאז זה כבר לא אישיו.
היכולת להתעמת היא כישור חיים שכל אחד צריך ללמוד אותו.
סוג של מיומנות שחייבים לרכוש כדי להצליח לנהל את מערכות היחסים שלנו.
עם הבוס, עם העובדים, עם בני הזוג, עם הילדים, עם חברים, עם שכנים….
כשמצד אחד אתם עומדים על שלכם, נאמנים לדעותיכם,
לרגשותיכם ולצרכים שלכם,
ומצד שני פתוחים ובעלי יכולת הכלה של הצד השני,
אתם מגיעים להסכמות, אתם מוצאים פתרונות יצירתיים,
מעריכים אתכם ורוצים להיות בסביבה שלכם.
זה סוג של חופש שאתם חווים ממקום שלוקח אחריות על החיים.
אתם מרוצים מעצמכם הרבה יותר, מה שמשפיע על תפיסת הערך העצמי שלכם,
שהוא המפתח לתוצאות בכל תחומי החיים.
בואו נבין קצת יותר איך זה עובד.
יש סוגים שונים של טריגרים לעימות:
זה יכול להיות שאני מרגישה שנעשה לי עוול, שלא קיבלתי מענה ראוי, שירות טוב או התייחסות נאותה לדבריי או בקשותיי ואני רוצה להגיב לכך.
זה יכול להיות שאני חווה שפגעו בי, נעלבתי, דיברו אלי לא יפה, שפטו או ביקרו אותי בצורה בוטה ו/או הגיבו אלי בצורה לא מכבדת והרגשתי לא נעים ואני רוצה להעמיד את הצד השני על מקומו.
זה יכול להיות שיש מחלוקת ביני לבין מישהו אחר. מחלוקת מקצועית או דעות שונות על איך צריך לנהוג או מה נכון….ואני רוצה לבטא את דעותיי ושיקשיבו להן.
אולי יש טריגרים נוספים לעימות, אבל אלו נראים לי העיקריים.
יש מספר סגנונות של תגובה שכיחים למצבים האלו:
1. תוקפנות כלפי הצד השני.
אתם מגיבים בצורה לא עניינית ותוקפים את האישיות של הצד השני. מבטלים אותו ולא מתייחסים להתנהגות שלו או לדעותיו.
למשל "אתה תמיד מרצה אחרים…." או "אתה תמיד מחפש צרות וגורם לנו לבעיות…"
2. ויתור או אדישות
אתם מוותרים או משחקים אותה אדישים ושלא אכפת לכם, רק כי אין לכם את הכוח והאנרגיה להתמודד עם הצד השני.
למשל הילד רוצה להישאר ער בסלון ואין לכם כוח להתמודד עם הבכי שלו אז אתם מוותרים לו. העובד שלכם מבקש לצאת מוקדם ולמרות שלא מתאים לכם שהוא יצא ולא מקובל עליכם אתם מסכימים לבקשתו.
3. שתיקה
אתם נוהגים לשתוק מתוך אמונה ששמירה על שתיקה מעידה על רוגע ומאפשרת להגיע לפתרונות הכי טובים.
מכירים את זה שהגבר אומר שהאישה תמיד צודקת ועדיף לשתוק ולהיכנע לה? זו היתה יכולה להיות בדיחה אם זה לא היה עצוב….
האופציה הזו משקפת גם היא בחירה לשמור על מרחק רגשי ונובעת מתוך קושי להתעמת.
שלושת הסגנונות האלו מעידים על תפיסת ערך עצמי נמוכה ולא מאפשרות התמודדות בריאה במצבים של מחלוקת.
אתם מבטלים את עצמכם ולא נאמנים לדעות ולצרכים שלכם כי זה נתפס בעינכם הפתרון הכי פחות גרוע.
גם במקרים שבהם בחרתם בסגנון התוקפני, זה כי לא היתה לכם לגיטימציה להגיד את מה שאתם רוצים או חושבים ומתוך חוסר אונים תקפתם.
4. דיאלוג פתוח וכן
האפשרות הרביעית היא האפשרות הבריאה ביותר והיא לנהל ויכוח/דיאלוג תוך שמירה על כנות ופתיחות.
למשל לומר לצד השני "אני שומע שאתה רואה את הדברים אחרת….מהניסיון שלי הדברים לא עובדים בדרך הזו ואומר לך בכנות שקשה לי להאמין שכך אפשר להתקדם…"
או "כשאתה מדבר אלי בטון מזלזל/כשאתה מעביר עלי ביקורת/כשאת לא עונה לי למיילים כבר שבוע…..זה פוגע בי כי אני מרגישה שלא מכבדים אותי ואני מבקשת ש….."
או "אנחנו רואים את הדברים אחרת, לכל אחד יש את נקודת מבטו ובוא נסכים שאנחנו לא מסכימים (אחרי שהקשבנו לצד השני) או "עכשיו כשאני שומעת איך אתה רואה את הדברים אני מסכימה שטעיתי".
בגישה הזו יש אמירה כנה שמבטאת את מה שאני מרגישה וחושבת יחד עם פתיחות להבין שאולי יש דרך נוספת לראות את הדברים. מהמקום הזה, כשאתם לא מאשימים מחד אבל כן משתפים בכנות את עמדתכם, הצד השני יהיה פתוח לשמוע גם אתכם ותוכלו לנהל דיון ענייני או שהוא יוכל להתנצל שפגע בכם.
גם אלו שמצליחים להגיב בדרך "הבריאה", בד"כ ברגע הראשון כועסים, נעלבים, מתעצבנים ולוקחים את הדברים אישית ורק אח"כ מתוך עצירה, התבוננות ומודעות וגם כמובן מיומנות בתקשורת בוחרים להגיב בדרך הזו.
שלושת התגובות הראשונות הן ביטוי של חולשה, של חוסר ביטחון ומעידות שאתם לוקחים אישית את הדברים כאילו שרצו בכוונה לפגוע בכם או כאילו לא רואים אתכם או שאין לכם בכלל זכות לעמוד על שלכם כי אתם לא מרגישים ראויים או לא מספיק מעריכים את עצמכם.
אם הגעתם עד כאן, יכול להיות שאתם מספיק בשלים לעשות את השינוי.
אתם כבר מרגישים שהמחיר גדול מדי.
שיש יותר מדי מצבים בחיים שאתם חוששים להביא את עצמכם לידי ביטוי ואי אפשר להמשיך כך.
זה הזמן לבקש אימון, ללמוד מיומנויות תקשורת חדשות ולחזק את הביטחון העצמי.
מוזמנים להשאיר את הפרטים שלכם כאן ואחזור אליכם לשיחה קצרה,
בה נבחן איך אני יכולה לעזור לכם.
ובינתיים שיהיה לכם בהצלחה
באהבה,
שרית
מדהים, שהסגנון הזה כל כך מאפיין אותי (להימנע מעימות) שנמנעתי מלקרוא את זה בפייסבוק כבר כמה ימים.
אני שונאת להתעמת ויודעת שלא עם כולם, בעיקר כאשר אני באמת מרגישה ערך עצמי נמוך יותר מול מישהו אחר…או כאשר אני רוצה לשמור על שקט – גם אם זה שקט רגעי (מול הבנות, למשל…) ואני יודעת שהרבה פעמים הדברים מאד מציקים לי בכל זאת מתחת לפני השטח.
הכי קשה זה מול אמא, משום מה. רק לפני שבועיים סיפרתי לאמא שלי משהו שאני מתלבטת לגביו, וכמה ימים אחר כך היא אמרה לי (בטון קצת תקיף) "אני רוצה להמליץ לך שלא תבחרי ככה וככה, כי זה לא מתאים לך בגלל שאת ככה וככה וזה יפריע לך. שתקתי. בפנים הרגשתי "אוקיי, זה אבוד. אבוד לי. אני לא יוכל לבחור יותר בדרך שרציתי כי אני לא אוכל לעשות את זה בלי התמיכה של אמא שלי".
עברו כמה ימים וסיפרתי לבת הזוג שלי, והיא אמרה לי שאני חייבת לדבר אתה. הייתי צריכה לשמוע ממנה מה אני יכולה להגיד לה. התחלתי לדמיין את זה, כשיחה, וזה היה נשמע לי הגיוני. כשיחה, לא כעימות. ובאמת עשיתי את זה יומיים אחר כך וזה היה פשוט וקל. כמה רע היה אם הייתי באמת מוותרת בגלל שהיא לא האמינה שאני מסוגלת!
כל כך נכון ומדויק! התחברתי לכל מילה ולקחתי כמה טיפים:)
תודה!
באהבה
דנה יקרה. נהדרת את, ויופי ששיתפת את בת זוגך ויופי שנפתחת לאפשרות לשתף ולנהל שיחה, ללא ממקום של עימות, אלא ממקום פתוח וכן ושהתוצאות לא איחרו להגיע.