הוא בכיר במשרד ממשלתי. כשהגיע אלי לפגישה הראשונה אמר שהוא ממש סובל בתפקיד.
כששאלתי אותו למה הוא נשאר, כי הרי ברור שעם הרזומה שלו לא תהיה לו בעיה למצוא תפקיד בכיר אחר, הוא ענה שהוא מרגיש שליחות גדולה שלא יכול לוותר עליה.
חשוב לו להשפיע בתחום שהוא מומחה בו וזה מבחינתו מעל לצרכיו האישיים.
אמר לי בפירוש שאין על מה לדבר והוא נשאר להשלים את העשייה שכל כך חשובה לו.
ברור לו שכשהמטרות שהוא בחר לקדם יושגו, הוא קם והולך כשהוא מסופק מכך שהוא שם את עצמו בצד וקידם מטרות שחשובות בעיניו למדינתנו.

תסכימו איתי שלא כל יום פוגשים איש חזון כזה ולמרות זאת, לא מיהרתי להוקיר אותו על ההקרבה.
מבחינתי הוא בחר בפתרון הכי פחות גרוע בעיניו כי הוא לא רואה אלטרנטיבה.
אין לי ספק שהוא יכול גם להשפיע וגם ליהנות מהעבודה.
יותר מכך, ברור לי שאם יהיה לו טוב, הוא ישפיע הרבה  יותר.

אני לא ארחיב כאן על הנושא של הבחירה הלא מודעת בדפוס של קדוש מעונה.
יש לזה כמובן היבטים רגשיים.
בגדול, המשמעות של זה שהתת מודע שלו "נותן לו נקודות" על כך שהוא מקריב את עצמו ומחזק את ההתנהגות הזו .
זה נוצר אי שם בילדות וממשיך לנהל את בחירותיו למרות כל הדרך המדהימה שעשה. זה טבעם של הדברים אצל כולנו.

"אם כך, על מה אתה רוצה להתאמן?" שאלתי אותו…..
הוא לא ידע לענות. לא טוב לו, הוא סובל, לא ישן בלילות, מודאג ומוטרד כל הזמן וחבר המליץ לו לבוא אלי.

הצעתי לו שאני אאמן אותו להיות מרוצה, שמח ונהנה במקום העבודה .
הוא כמובן היה סקפטי.

הסברתי שיהיו לנו מדדים מאוד ברורים שעל פיהם נבדוק את ההתקדמות….
הוא התחיל להאמין לי….

הסגן שלו עושה לו את המוות. מנסה להכשיל אותו ולשים לו רגליים.
יש במשרד מאבקי כוח והתרבות הארגונית במשרד היא כזו שכל אחד דואג רק לאינטרסים של עצמו.
את רוב האנשים לא הוא בחר והוא לא מעריך אותם ולא חושב שהם ראויים לתפקיד.
הוא לא האמין שנוכח הנסיבות המאתגרות זה אפשרי אבל היה פתוח לנסות.

הוא בן אדם מאוד חיובי עם עין טובה ויש לו גם רשימה של דברים טובים שהוא רואה אבל הם לא מספיקים בשביל להטות את הכף.
בהתחלה, כמו תמיד, אין לי מושג לאן האימון ילך ואיך נשיג את המטרה שהצבנו לעצמנו, אבל אני מאמינה בתהליך, בכלים ובניסיון שלי ויודעת שנשיג.

היו כל מיני תובנות משמעותיות והכנסנו גם כמה הרגלים חדשים שעזרו לו לנהל את עצמו מבחינה רגשית ולהרגיש טוב יותר אבל התובנה הכי משמעותית –

שאפשר להיות חזק בלי להיות כוחני.

בטח תרימו גבה ותגידו "ברור שאפשר…"

אבל לו, זה לא היה ברור.
ולא חשוב כמה שהוא משכיל, חכם, גאון בתחומו, בעל ניסיון רב בארגונים, הפרדיגמה הזו היתה לו חדשה לגמרי.
זה טבען של פרדיגמות.
הן נשתלות אי שם בילדות, בתת המודע שלנו, ומנהלות אותנו עד שאנחנו מגלים אותן "במקרה" ושמים עליהן סימן שאלה.
כמאמנת, אני מרבה לשאול שאלות תם. למשל "איך אתה יודע את זה שכדי להיות מנהל חזק אתה חייב להיות כוחני?"

המשמעות של זה היתה, שאם הוא לא יודע (וגם לא אוהב) להיות כוחני, הוא לא יכול להיות חזק.
וחזק משמעו = משפיע, אחד שמקשיבים לו, שעושים את מה שאתה אומר, מוביל את סדר היום…
וזה מבחינתו המשמעות של להיות מנהל ואת אלו כן חשוב לו להיות .

אחרי תובנה חשובה נשאלת השאלה איך מתרגמים את זה להתנהלות חדשה במציאות?

• הוא למד להתעמת כשצריך.
• לא להיבהל מכך שכועסים עליו.
• להרגיש נוח להיות שנוי במחלוקת.
• להגיד את מה שהוא חושב ורוצה גם אם זה לא מוצא חן בעיני מישהו.
  זה הרי בסדר שלא מסכימים איתו, בידיו זכות הוטו. אותו מינו לנהל את המשרד והוא זה שצריך לקבוע את סדר היום.
• הוא תמיד פתוח לשמוע דעות אחרות ועדיין, הוא זה שקובע. המנדט הזה ניתן לו בזכות ולא בחסד.
• הוא למד להיות ענייני, חותך ומדויק, כשמה שלנגד עיניו אלו המטרות שאותן הוא רוצה לקדם ולא שום עניינים פרסונליים כאלו ואחרים שמעסיקים את המשרד.

היום בבוקר קיבלתי ממנו מייל שדיווח שהוא מתחיל ליהנות מעימותים.

חיוך גדול התפשט על פני. איזה כייף!

מדהים איך פתאום הוא גילה עולם שלם שעד היום הוא ניסה להימנע ממנו.
הרי הוא חשש שאם יתעמת לא יהיה אהוב, יכעסו עליו, לא יעריכו אותו.
זו תופעה מוכרת מאד.

הוא כנראה למד את זה כילד בבית הוריו, אבל הבין שהגיע הזמן לעדכן גרסה.

פעם למדתי משפט מקסים –

שמי שרוצה לחולל טרנספורמציה בעולם
חייב להסכים להיות שנוי במחלוקת.

הוא התחבר לזה מאד.

ואתם? איך לכם עם עימותים? מרגישים נוח או נמנעים?
מוזמנים להגיב ולשתף איפה הסיפור הזה פוגש אתכם.

באהבה,

שרית אמיתי