אומרים לנו "תחשבו חיובי יהיה חיובי".
כולנו יודעים שזה לא עובד ככה.
אי אפשר לתת פקודה למוח – חשוב חיובי!
בטח לא לנפש – תרגישי טוב!
לפני שבוע נפלתי. בזמן הנפילה הסתובבה לי הרגל ועצם אחת נשברה.
הרופא במיון אמר לי "תגידי תודה שאת לא צריכה ניתוח אלא רק 6 שבועות לא לדרוך על הרגל".
הוספתי לזה עוד כמה משפטים משלי שיעזרו לי להכיר תודה כמו "מזל שהבת שלי גרה איתי ויכולה לטפל בי",
יכול היה להיגמר יותר גרוע… ועוד
במשך 48 שעות הסתובבתי בהכרת תודה ואפילו שמחה על כך שאני מצליחה לראות חצי הכוס המלאה.
אפילו כתבתי פוסט משועשע לפייסבוק, בו אני מצולמת מתאמנת על קביים וזכיתי לטונות של אהבה,
פרגון ואיחולי החלמה מהירה.
עד כאן נפלא נכון?
אבל מה, לתודעה שלנו יש לה חיים משלה.
ההרגלים שלנו (הדפוסים האוטומטיים) חזקים יותר מכל חשיבה חיובית סטנדרטית.
אחרי יומיים של לנסות לדדות על קביים וההבנה שזה קשה לי פיסית,
אחרי עשרות בקשות לסובבים אותי מה צריך לעשות בשבילי,
מאות התנצלויות על כך שאני מסנג'רת אותם, התחילו סדקים.
וכשיש סדקים החושך נכנס אליהם בלי לבקש רשות.
עוד ניסיתי להשתמש במשפטים מכירי התודה ולראות את חצי הכוס המלאה ואיכשהו זה החזיק שבוע, עם עליות וירידות.
אחרי שבוע התרסקות.
לא עובד יותר.
מבן אדם חיוני, פעיל, עצמאי, אופטימי, שעיסוקו היא נתינה לאחרים, הפכתי להיות ממורמרת, קוטרית, מיואשת, תלותית, נזקקת וכבויה.
אני בדאון רציני.
לא מוצאת את האור בקצה המנהרה.
שום חשיבה חיובית לא עוזרת.
הבת שלי עדיין לידי.
מכינה לי קפה וארוחת בוקר ואני מקטרת.
התבטלו לי שני אימונים ויש לי זמן חופשי, דבר שבד"כ משמח אותי, ואני מתבאסת.
קוראים לזה "מסתובבת בכיכר הסבל" בלי לדעת איך לצאת ממנו.
מרגישה רע – מקטרת – מלקה את עצמי שמקטרת ולא מצליחה להתרומם (ביקורת), מרגישה אשמה וקטנה – שוב מרגישה רע וחוזר חלילה.
המזל הגדול שלי זה שבשנתיים האחרונות אני לומדת מיינדפולנס.
מיינדפולנס זו יכולת/מיומנות לשים לב ולהבחין בחוויה הנוכחת, ברמת רזולוציה גבוהה (הסבר תכף יגיע) ובשלב שני, מתוך תשומת הלב וכמו איבחון המצב, לבחור בדרך מייטיבה. להתגבר על האוטומטים (כיכר הסבל) ולחשב מסלול מחדש מכוח המודעות והמיומנות.
או.קיי. נזכרתי שיש לי כלים וניגשתי למלאכה.
בהתחלה בלק אאוט.
לא זכרתי כלום ממה ששנתיים אני לומדת.
המשכתי לשבת בשקט ולתת לאט לאט לדברים לעלות.
הנה חמשת השלבים שעזרו לי ויכולים לעזור לכם ולצאת מחושך לאור:
1. מתבוננים בחוויה הנוכחת ומזהים אותה. אני מתבוננת פנימה וקולטת:
- גוף מכווץ, חסר שקט.
- מזהה רגשות של תסכול
- שמה לב שיש מאבק בתוכי.
מקשיבה למחשבות מחלישות/אמירות של ביקורת עצמית:
- אני נטרפת, אני לא מסוגלת יותר, נמאס לי…
- מה הסיפור שלך? קצת קשה את נשברת…
- תגידי תודה שזה לא סרטן.
- את לא מבינה את השיעור שלך וכד'
כבר מעצם הזיהוי והאבחנה מה מתחולל שם בתוכי, יש הקלה.
זה כמו "להבין לליבי". רק "מתייגת" את האבחנות, בלי לנתח, בלי לחפור ובלי להסיק מסקנות.
2. משפטים חומלים ומיטיבים (כאילו שמישהו מבחוץ אומר לנו):
מותק, זה באמת לא נעים.
את רגילה להרגיש חיונית ואנרגטית ואת מוצאת את עצמך קודרת וממורמרת.
זה בטח מפחיד ומבהיל.
את מצפה מעצמך להתגבר על המצב ולהתעלות על הקושי ולא מצליחה וזה נורא מתסכל אותך.
את עוזרת לכל העולם ולעצמך את לא מצליחה לעזור למרות שיש לך מלא כלים.
את מרגישה חסרת אונים.
זה מאד טבעי שכך את מרגישה.
מותר לך להרגיש רע.
בואי נסי להיות רכה עם עצמך.
מספיק קשה לך גם בלי שתבקרי את עצמך.
*כל אחד יכול לנסח לעצמו את המשפטים המייטיבים שלו.
טיפ קטן: אלו המשפטים שהייתם אומרים לחבר אהוב אם זה היה הפוך.
3. מציאת הדרך לשחרור דרך שאלות מייטיבות:
- מה את צריכה עכשיו?
- מה באמת את צריכה עכשיו?
- מה יקל עלייך?
- מה יאפשר לך לקבל את הקושי בהשלמה?
(שאלה מולידה שאלה)
לשהות עם השאלות.
יתכן שייקח זמן עד שתגיע התשובה המדויקת.
בהתחלה עולות כל התשובות שהודפות את הקושי ורוצות להחזיר את המצב לקדמותו כדי שאפשר יהיה להירגע.
- שחברה תבוא לסדר לי את הבית. שהבלאגן יפסיק להטריף אותי.
- שמישהו יעזור לי להתקלח . מקלחת תמיד עושה לי טוב.
- שיגיע קול מייטיב מבחוץ ויעזור לי למצוא את הדרך – זה בול!
ההכרה שאני צריכה עזרה.
ש"אין החבוש מתיר את עצמו מבית האסורים".
שתי דקות עוברות מתקשר בן הזוג. שואל לשלומי.
אני מקטרת לו ומרגישה שבטח כבר נמאסתי עליו.
אין סיכוי שהוא יוכל להמשיך להכיל אותי עם האנרגיות האלו.
שוב שמה לב שעולה פחד.
אני משתפת אותו ושואלת מה הוא מציע לי לעשות.
הוא הציע כמה הצעות שלא הצליחו לתפוס אותי ואז
"אולי תכתבי כתבה מקצועית? כתיבה בד"כ עושה לך טוב"
וואלה! בינגו!!!!!
אז הנה כתבתי וזה אכן עשה לי טוב.
הכתיבה אכן העבירה אותי מחושך לאור.
לי זה עזר. מקווה שגם אתכם זה ישרת.
—————–
מאחלת לכולנו חג שמח
שנזכה לפרוץ עוד כמה מייצרים בתוכנו
ולמצוא את החופש בתוכנו להיות חומלים וקרובים יותר לעצמנו.
באהבה,
שרית
מהממת כתמיד, עם קביים או בלעדיהם, אוטוטו יעבור והכל יחזור להיות מצחיק!
חג שמח! אחלה מאמר!
שרית, כרגיל השארת אותי ללא מלים! תודה על השיתוף, על הכנות ועל היכולת שלך לחלוק איתנו את הקושי. מאחלת לך החלמה מהירה, ומודה לך על התובנות הרבות. חג שמח!