מה גרם סיפוק למנהלת המצליחה?

כשהכרנו, סיגל לא הבינה איך זה שהיא כל-כך מצליחה ובכל זאת לא מצליחה להיות מאושרת.
השבוע קיבלתי ממנה מייל שמאד ריגש אותי,
וחשבתי שהסיפור שלה יכול לעזור לנשים וגברים שמצליחים מאד מבחינה מקצועית
אבל עדיין מרגישים שמשהו חסר בחייהם.
הכל התחיל אחרי שהתקבלה לתפקיד בכיר מאד באחד מהמוסדות המוכרים בארץ.
מדובר בתפקיד עליו חלמה, והיא לא רק השיגה אותו
אלא גם עמדה בהצלחה במשימה שלשמה הביאו אותה.
כבר בשנה הראשונה היא הספיקה לחולל כמה שינויים מרשימים שזכו להערכה.
היא נראית מצוין, מרוויחה מצוין, יש לה תפקיד מצוין שרבים היו מייחלים לו
והיא לא מבינה איך זה שמשהו לא שלם לה.
איך זה שהיא לא מאושרת?

כולם סביבה היו בטוחים שהיא נמצאת בפסגת חייה, פסגת ההצלחה,
וגם היא חשבה שכך תרגיש לאחר שתשיג את התפקיד,
והיא לא הבינה מה לא בסדר בה שהיא לא מאושרת?
"מה נסגר אתי, קיבלתי את מה שרציתי, מתי אני כבר אתחיל ליהנות מהחיים?"
היא אמרה לי את המשפטים שהיא אומרת לעצמה.

אחרי שהאזנתי בקשב רב לכל קיתונות הביקורת העצמית שיש לה כלפי עצמה,
על כך שהיא בכלל מעזה להרגיש רע
אמרתי לה כך:

"מה שבולט לי במיוחד הוא שאת סובלת"
שאלתי אם היא מכירה את ההבחנה בין כאב לסבל.
כאב, אמרתי לה, זה כאשר יש משהו בחיינו שמעורר תחושות לא נעימות.
כמו למשל התחושות הלא נעימות שמתעוררות אצלך.
סבל, לעומת זאת, הוא שבנוסף לתחושות הלא נעימות
אנחנו באופן לא מודע, מוסיפים על כך שיפוטיות וביקורת..
כמו למשל כשאת כועסת על עצמך על איך שאת מרגישה.
הסבל, במקרה שלך, הוא מחוסר הלגיטימציה שאת חשה להרגיש כמו שאת מרגישה.

תארי לך שהיית מצליחה לומר לעצמך:
"איזה באסה. כמה רציתי את התפקיד וכמה האמנתי שהוא יגרום לי לתחושת סיפוק והגשמה,
כמה התאמצתי להגיע אליו ועכשיו אני מוצאת את עצמי מרגישה שאני עדיין מאוכזבת.
ולא רק שאני מאוכזבת מהתפקיד,
אני גם מאוכזבת מעצמי,
שאני לא מצליחה להיות שמחה עליו,
אני מרגישה אשמה שאני בכלל מעזה להרגיש כך.
ואיזה באסה, שאישה מודעת כמוני
עם כזה ניסיון חיים עשיר,
מרגישה כל כך חסרת אונים ולא יודעת מה לעשות"
ראיתי את הדמעות בעיניה.
הבנתי שנגענו בנקודה.
העניין הוא, שהיא מעולם לא הצליחה לחמול על עצמה.
כן, היא מכירה את זה. היא תמיד מאד קשה עם עצמה

"ולא מספיק שקשה לך,
את גם באופן לא מודע ולא רציונאלי מוסיפה עוד כאב על הכאב.
אל תכעסי על עצמך שכך את עושה.
זה לא בשליטתך.
מדובר בדפוס רגשי אוטומטי של ביקורת עצמית שאופייני להרבה אנשים.
ובעיקר סובלים מהדפוס הזה אנשים מצליחים"

סיגל היא רק דוגמא אחת.
מגיעים אלי הרבה אנשים מצליחים.
👈אחד שקיבל תפקיד בכיר חדש, ומת מפחד שהפעם לא יצליח לו
👈אחת שרוצה שהעסק שלה יגדל, היא יודעת מה לעשות אבל אין לה אומץ לקחת סיכון.
👈אחד שמרגיש סופר מקצועי בתחומו, יש לו מוניטין של תותח אבל בחייו האישיים הוא מרגיש כישלון.
👈אחת שמנהלת בקלות מערך של 40 עובדים ומנהלים, אבל מול הבוס שלה היא מרגישה קטנה וחסרת ביטחון.

כן, גם אנשים מצליחים שמנהלים ארגונים ואנשים תחתם,
שיודעים לקבל החלטות ולהוביל שינויים ומההלכים מורכבים
הם אנושיים.
רק שהם הרבה פעמים לא מרשים לעצמם להיות אנושיים.
לפעמים הרמה הבאה זה להתמודד דווקא עם האתגר הרגשי שעומד על הפרק.

אחרי שנטרלנו את הביקורת העצמית
סיגל איפשרה לעצמה להתבונן עמוק פנימה ולבדוק מה באמת חסר לה

היא הבינה שמה שחסר לה לא קשור לתפקיד כזה או אחר.
היא הבינה שמה שחסר לה זה לחלוק את ההצלחה הזו עם מישהו.
כל יום היא חוזרת הביתה לבית ריק.
כבר מזמן הפסיקה להאמין שהיא יכולה למצוא מישהו שיוכל לאהוב אותה,
מישהו שיוכל לתמוך בה ושהיא תוכל להישען עליו בעת הצורך.
היא לא תיארה לעצמה שהחלק הזה,
שהייתה בטוחה מזמן שכבר השלימה עם חסרונו בחייה, עוד קיים.
היא כל כך שכנעה את עצמה שטוב לה כך לבד,
שטוב לה להיות אדון לחייה,
שאין אף אחד שהיא צריכה להתאים את עצמה אליו,
שאין אין אף אחד שיגיד לה מה לעשות,
הפתיע אותה שהכמיהה לאהבה עוד פועמת בה.

למרות שצברה אכזבות מגברים וכבר התייאשה
סיגל הסכימה לתת צ'אנס נוסף למציאת זוגיות בחיה
ואפשרה לי לעזור לה לעשות עדכון גרסה לסוג הגברים שהיא רגילה להתאהב בהם.

השבוע, שנה וחצי אחרי, סיגל כתבה לי אימייל שריגש אותי מאד.

היא סיפרה שהיא מסיימת את תפקידה והחליטה לקחת שנת חופש ולהתלוות לבן זוגה לרילוקשיין.
הוא קיבל תפקיד מטעם העבודה בלונדון
והיא הולכת לחגוג את החיים ולהיות לצידו.
"הצלחתי לפרגן לעצמי סוף סוף לנוח קצת", הייא חתמה
❤️